לפני כמה שנים ראיתי במקרה את הסרט מטריקס בהקרנת טרום בכורה
לפני שמישהו בכלל ידע עליו. זו היתה הפעם הראשונה ויחידה בחיי
שהלכתי לקולנוע בלי לדעת מראש באיזה סרט בכוונתי לצפות. עם
הזמן, ובזכות מפגש עם חבר למשחקי אונליין, הוקם פורום מטריקס
שבא לאסוף נקודות מבט על העולם. כשהענין והאמונה שלי בפורום
הלכו והתייבשו, צץ אורח שהבהיר לי כי המטריקס, העולם המדומה,
אינו חיצוני אלא בתוך תוכנו, הוא כל תפיסת העולם האישית
שבמוחנו. אחרי כמה שנים הצטרפתי לבית הספר למודעות עצמית למען
התפתחותו ההרמונית של האדם, עליו לא ארחיב כאן. שיחה אקראית עם
מישהי בבית הספר הובילה לנסיעה קצרה לגרמניה עם חברי משלחת
נוספים.
שמרתי על קשר עם החבר'ה, ואחת מהם הציעה לי שבוע שעבר להיות בן
לוויתה בחתונה של זוג מקסים שפגשתי בזכותה.
אז באתי לירושלים, נהניתי מהחתונה, שוחחתי עם בנים על בנות,
ולאחר מכן ניסיתי את מזלי איתן. שני 'כללים' שהנחו אותי
הפרטנרים לחיי רווקות: 1) אין מוסר; 2) אם היא נותנת - תיקח.
לפחות צברתי השכלה וניסיון.
כשהתעוררתי בבוקר נשארתי שכוב במיטה ונהניתי מהאוירה החלומית
שעוד עירפלה את תודעתי. בשלב מסוים קמתי והתקדמתי לעבר תחנת
האוטובוס. בתחנת מלחה ירדה בנוסף אליי אישה שלא ידעה טוב ממני
איך להגיע לתחנת הרכבת. ראיתי מרחוק את התחנה והצעתי לאישה
לבוא איתי בעודי הולך "דוך" לתחנה. בדרך קפצנו ממגרש למדרכה
והיא שמחה שהחזרתי אותה לגיל הנעורים.
מסתבר שרכבת מי-ם יש כל שעה, חוץ משעה 11. היתה לנו שעה להעביר
והצעתי שנעבירה ביחד על כוס קפה. בדרך לקניון שיתפתי אותה על
החלומות שהיו לי, שעוררו בי תשוקות ורגשות מן העבר. הפתיחות
השתלמה והיא סיפרה לי שהיא חלמה באותו לילה שהיא הולכת לרכבת,
קרון קורס, ומישהו לוקח אותה איתו דרך הקרון כדי להגיע ישר
לרכבת. הקבלה ברורה ל"דוך" שלי, למחפשי הקסם שבנו.
בעודנו זורמים בהליכה ובשיחה, הופתענו לגלות שאנחנו מאד פתוחים
זו עם זה, אף מבלי לדעת חצי דבר על זהויותינו. החלפנו שמות אך
לא גילאים, שמרנו את זה למען המתח ולמען שימור החופש שבשיחה
מבלי להסתבך עם דעות קדומות.
כשהתישבנו לקפה, שולחן לידנו שוחחו שני קשישים וניהלו שיחה כמו
של צעירים, על הבחורה של אחד מהם שמזמין אותה לצאת ומוכן לשלם
עליה וכו'. סיינפלדיסטי, בדימיוני.
נהננו מהם, מהקפה, מהשוקולד ומהמקריות שהובילה להכל.
אנחנו מכירים רק מעט דקות ומדברים על נושאים כמו משפחה בעבר
ובהווה, קרירה, אמונה, פסיכולוגיה והשקפות עולם. כמו שאני
אוהב. כך עד הרכבת, וברכבת עד שירדה. רגע לפני כן הצעתי שנחליף
מספרי טלפון, ומשנענתה, לקחתי את הנייד שלה וחייגתי אליי.
כעבור כמה שעות צלצלתי אליה: "נזכרתי ששכחתי לשאול אותך מה
דעתך על כך שיש 12 מזלות, 12 שליחים בנצרות ו12 שבטים... יש
משהו בהקבלה הזאת". לא הארכנו מילים כדי לא להפריע לה בביקורה
אצל משפחת אחותה.
כעבור כמה שעות נוספות, קיבלתי ממנה הודעה: "לא יכולה להפסיק
לחשוב עליך".
לא היה לי מושג איך לעכל את ההפתעה נטולת טון הדיבור הזאת.
התחכמתי והשבתי: "רק דברים טובים אני מקווה", תשובה ניטראלית
ומזמינה טוב. השיחה הטקסטואלית התגלגלה עד שסיכמנו להמתין
לטלפון קרקעי. נרגש מההתרחשות היומית המיוחדת במינה, חיכיתי
כבר להגיע הביתה. בלילה דיברנו על להפגש למחרת ולטייל ביחד.
ברוח הספונטניות קיבלתי על עצמי לקחת את הרכב לי-ם, לזרוק
בפנים תרמיל עם שק שינה ולראות מה יצא מהענין הזה. תן לדברים
לקרות, אייסי, והם כבר יקרו.
למחרת בבוקר - דיון על נסיגה מתכנית הבזק שנקבעה אמש דרך קו
הבזק. יש לנו כאן הזדמנות, שנינו פנויים ויום יפה לטיולים.
התכנית חזרה לעצמה, מבלי שנקבע בדיוק עד לאילו גבולות אנחנו
מתכננים את ההתכנסות. באמת היה יום יפה בחוץ. במהלך הנסיעה
דיברנו שוב ל'מעט זמן' שהתארך ללא מועט בכלל. בשלב זה או קודם
לכן גילינו את גילאינו. את חווית הספונטניות שלי חולקת איתי
דתייה מבוגרת ממני. לפתיחות דעת כשלה יש אופי בלתי רגיל ביחס
לעולם המוכר לי.
סופ"ש לפני כן "נפרדנו כידידים", אני ו"חברתי" שהיינו כבר
ידידים במשך שנתיים וניסינו לשבוע אחד להגביר את הווליום.
למרות שביטלנו את הניסיון לזוגיות באותה מהירות שהעלינו אותו,
צץ בי האני הפנימי הזה שרוצה לתת ולשאת אהבה עם מי שתימצא
זמינה ומתאימה. יחסית לצד רך ועדין, הוא בועט בחוזקה. כשהעצבות
והתסכול פינו את מקומן לשמחה שבהכרה מחודשת בקיום הצד הזה שבי,
הייתי מוכן ונכון לקבל את מה שהעולם יציג בפניי.
הגעתי לדירה הקטנה בשכונה המקסימה שלה, אכלנו ויצאנו להתהלך
בעיר הקודש החשוכה והקרה. אוירה של חנוכה, כריסמס ומושבה
גרמנית. שנינו נהנים מאד מחברת עצמנו.
ישנתי אצל ידידה שלי ולמחרת שבתי אליה, להזדמנות נוספת לבלות
את היום ביחד. אנחנו מכירים כמה ימים, אך נראה שקפצנו-הייפר
לשלב מתקדם מאד בהיכרות. אנחנו עדיין נהנים מהחברה, אך קשה שלא
לשים לב להזהרות שלנו לדבר על "העתיד", אם אמור להיות אחד
משותף לנו.
שנינו משתדלים להסחף ולהחזיק מעמד כמה שיותר זמן על אותו גל
ששטף אותנו והפגיש בינינו מלכתחילה. אך החוף מתקרב, כי בסופו
של דבר הבית נמצא שם, ואת מרבית חיינו אנחנו מבלים על הקרקע.
מה גם שהקרקע הזאת איננה אי בודד אלא יבשת גדולה שמכילה גם את
העולם שלה וגם את שלי, ובכל אחד מאלה החיפוש, העבודה, המשפחה,
ושאר דברים שלא בטוח שנרצה להתאמץ לשלב בינינו.
באחת השיחות היא אמרה שאדם יקבל רק מה שהוא מוכן עבורו. כאילו
הייתי מוכן לקבל אותה ואת מה שהיא הביאה איתה - אהדה רבה,
תמיכה, יופי פנימי, המון קירבה ואהבה, גם בצורת מגע, והבנה
גדולה לגבי הרבה נושאים שנגענו בהם.
מה שלא הייתי מוכן אליו זו התאהבות.
גם כשנתתי לדברים לקרות, "LET IT BE", הייתי חייב לתת דו"ח,
בשלב מסוים, לאיזה כיוון אני בוחר להוביל אותם. ככה זה, תהליך
מתחיל עם ההאצה של ההתחלה, וכשהפיצוץ נגמר, הדלק שמניע את המשך
התהליך צריך להיות הרבה יותר מעודן ושקול.
בשבת היא הייתה עם משפחתה. במוצ"ש שקלנו אם להפגש שוב. בשיחה
עלה שאני לא מרגיש או רואה אותה כחברה שלי. לעומתה, אשר
מבחינתה אני בהחלט "חבר", והיא לא תרצה להיות פחות מזה: "אין
לי ידידים".
הבנתי שתם ונשלם הפרק הזה. שאפתי לצאת ממנו באיזון, מבלי לפגוע
בה, ודאי שלא במכוון, וגם שלא במחדל. היא, פיקחת ממני או חסרת
אונים למצבה, הודיעה שזה בסדר להיות פגועה מדי פעם, שלא תמיד
צריך להיות שמח. עלה בדעתי לאמר אחרת, אך מה שווי חוות דעתי
מול חווית הרגש שלה?
סגרנו קצוות, והמשכתי בנסיעתי. בצומת גדולה היתה תאונה.
התרגשותי מהשיחה מלפני כמה דקות וכל המחשבות שהתלוו לה התערבבו
עם התחושות לנוכח מקום התאונה. כן, מזל שזה לא אני; כן, יש
צרות גדולות יותר, אך מה לזה ולהבין את עצמי טוב יותר; כן, לא
תמיד הכל שמח, ולפעמים ארוע בלתי מתוכנן משנה את חיינו, או
לפחות מטביע את חותמו בנו.
אני מאמין שהשפעתי היא הטבעת חותמי בלבד, שאיזכר לטובה כחלוף
הזמן.
פעם התרעמתי על כך שככל שהזמן עובר, החיים נדמים יותר ויותר
לסל זכרונות. כשלא משקיעים בסל הזה ולא מטפחים ומארגנים אותו
בצורה מסודרת, הרבה עובש עשוי להסריח שם.
בעוד רגע זה עדיין טרי, אני מברך לתודה על אהבה קצרצרה. קיבלתי
דחיפה להערכה עצמית, התוודעתי למה אני יודע לתת למי שתהיה
איתי, וזכיתי לשיעור בחשיבות הרבה של יופי פנימי. שום אהבה לא
נלקחה ממני, רק התעוררה לחיים. |