בוא נשב ונפתח את הקלפים - פעם אחת ולתמיד.
פעם אחת אני מבקשת ממך להסיר את החומות שסובבות אותך ולתת לי
להיכנס אליך, למבצר שלך. הייתי כבר בפנים כמה פעמים ובכל פעם
שיצאתי ונקראתי חזרה הייתי צריכה לסלול את הדרך מחדש. אין
קיצורי דרך ואין הנחות.
כל כך הרבה שנים ביחד, מכירים כל פיפס אחד אצל השני - אין לך
שום ג'וקר שיוכיח לי שהכול באמת בסדר אצלך, אני יודעת אתה
משקר.
למה כל כך קשה להוציא את זה... הראש שלי לא מפסיק לעבוד
לשנייה, ואני? אתה מכיר אותי, חושבת רק דברים נוראים, תסריטים
רעים, שהאמת שתבוא תוכל רק לנחם אותי.
מה קרה שם בפנים בשבועיים האחרונים? מישהו פגע? ואולי זו אני?
נו, אני לא טובה בניחושים (אם כן, הייתי זוכה בלוטו), אתה חייב
לזרוק לי עצם פה.
אתה חייב להבין שמה שלא עובר עליך משפיע גם עליי, אז תפקח את
העיניים שלך ותצא רגע מ"האני" הזה ותראה "אותנו". חצי מאתנו
אוכל את עצמו ומנסה כל כך לקרוא אותך - כנראה ללא הצלחה.
מה שאוכל אותך מכרסם אותי מבפנים ולפעמים נראה לי שאותה הבעיה
שלך כבר מזמן הפכה להיות שלי. אז בתור החבר הכי שלי אני עומדת
מולך עכשיו ומבקשת ממך עזרה בבעיה שרק לך יש פתרון עבורה - אל
תהיה אדיש אליי, אתה יודע שזה כואב.
כל כך מופנם ומסוגר בתוך עצמך - אני מכירה את המתכון, הצעקה
שלך היא השתיקה שמשגעת אותי עכשיו ואני פועלת לפי המתכון הידוע
של תשאול וריכוך אבל אני מתחילה להרים ידיים. התופסת הזו
מעייפת אותי כל כך, אני לא בטוחה שיש לי אוויר לעוד הרבה
הקפות. אז בוא נעצור, נסדיר את קצב הלב ונדבר... מה אתה אומר?
איך סדר עדיפויות משתנה באופן כל כך קיצוני? האם האחרונה הפכה
להיות אני? כנראה שאני פספסתי פה משהו, אחרת אין לי הסבר
לתפנית בעלילה. ולא, זו לא אשמתי, לא נרדמתי בסרט; אתה פשוט
ערכת אותו ולא ממש נותן לי לראות את הקטעים הגנוזים - אולי
תיתן?
אני מבינה, ואולי זו הבעיה, אני מבינה אותך והופכת לשק חבטות -
כל חבטה כואבת ומשאירה סימן ואתה מ"התחום", יודע שצלקות לא
עוברות.
אי אפשר לחבק ביד אחת ובשנייה להחטיף סטירות.
נכון, אין לי את המפתח שפותח את הדלת למבצר שלך וניסיתי להיכנס
גם דרך החלון, אז נשארנו עם שתי אפשרויות - או שתפתח את הדלת
או שתגור לבד.