כשהיא לחשה "עכשיו אתה יכול", הסרתי את הצעיף שקשר את עיני,
פקחתי אותם, והתבוננתי. זה היה הדבר היפה ביותר שראיתי עד כה.
מעותר שער שחור מתולתל וצפוף, המנוגד לצבע רגליה הלבנות. היא
שכבה שם על המיטה בחדרה במעונות ואני קרעתי על ברכי שולח ידי
לבין רגליה. רק שתמשיך לחייך חשבתי לעצמי בזמן שאצבעותי חקרו
את נשיותה המומות מעומק חדירתן חשות לראשונה את הרכות הפנימית
של גוף זר. רק שתמשיך לחייך חשבתי והיא עצמה עינה שלחשתי לה
"הירכים שלך רטובות".
את השפתיים הללו לא הרשתה לי לטעום.

כמה דקות לאחר מכן שכבתי אני על אותה מיטה ועצמתי עיני שתחושה
חדשה של אוויר חם נעה בין רגלי, אני מודה שפקחתי חצי עין
וראיתי את תנועות ראשה אך מעולם לא הודתי ששוחחנו על כך. בעצם
מעולם לא העזתי לשוחח עם כריסטינה בצורה כנה על היחסים שלנו.
תמיד מתוך פחד. בתחילת הקשר - פחד לקלקל את ההבטחה לסקס המיוחל
ביננו. אחר כך זה היה פחד להיפגע, פחד לגלות שהיא לא אוהבת
אותי יותר. אחר כך זה היה פחד מלפגוע בה ולבסוף פחד מלהיות
מגוחך.

מה הרגשתי כשנכנסה לחדרי ספוגה מים רצה אלי בהתלהבות ונישקה
אותי?
החום של פיה, רטיבות המים, ההפתעה שאפשר לאוהב אותי כל כך
והבושה שלא הייתי אני זה שרץ אליה בגשם. נבל! כך אני מרגיש
היום - לא הייתי ראוי לאהבה כזו. אולי זו התחושה שגרמה לי לאבד
אותה.

האהבה שלי לכריסטינה החלה כעניין רוחני. ראשית התאהבתי בכתב
היד שלה. הייתי עוזר הוראה בקורס "אלגברה מולטילינארית "
ועבודתי הייתה לבדוק את עבודות הבית של הסטודנטים. הייתי מקבל
מהמרצה של הקורס מעטפה חומה המכילה את פתרונות של התרגילים
והייתי מחזיר למרצה את אותם עבודות לאחר שבדקתי אותם. האהבה
שלי לכריסטינה המשיכה את דרכה הרוחנית כשראיתי שהיא היחידה
המצליחה כל פעם לזכות באותו ציון על תרגיל הבית-מאה. ולא שלא
ניסיתי למצוא סיבות להפחית מציון זה, שום דבר לא הועיל
הפתרונות שלה תמיד היו ברורים אלגנטים ונכונים-השלמות זרחה
מהן. הייתה רק פעם יחידה בה מצאתי סיבה להוריד את הציון אך זה
היה לתשעים ותשע. בקיצור התאהבתי באינטלקט שלה כפי שהשתקף לפני
בפתרונות התרגילים, התאהבתי באסטטיקה כפי שעלתה מכתב היד. אך
באותו זמן עדיין לא ידעתי לחבר את החומר לאהבה ראשונית זו.

הרומן שלי עם כריסטינה הסתיים בעניין חומרי. בדיוק כמו שתכננו
יותר מידי בדיוק. "נהיה קרובים קרובים זה לזה אפילו בלי בגדים
ואז נהיה ידידים". כך תיכננו וכך היה. אך אני מקדים את המאוחר.
את הגוף חיברתי לרוח בקורס "אנליזה הרמונית מופשטת " שלמדתי
אצל פרופ. עצמון. גם אז זה התחיל באסטטיקה של כתב היד-
כשצילמתי ממנה את ההרצאות. הרי ידעתי מנסיון מי המסכמת הטובה
ביותר. אבל אז גם פגשתי את הכותבת פנים אל פנים. שלה אגב, עם
עיניים ירוקות ושער שחור ארוך וחלק. גוף גבוהה תמיר ועור לבן.
בובה רוסיה אמרתי לעצמי.

שלושה חודשים אחרי תחילת הקורס, שתים עשרה פעמים אחרי שעמדתי
עם המחברת של כריסטינה ליד מכונת הצילום בתום ההרצאה, מתפעל
שוב מכתב היד המסודר שידע ללכוד את כל פיסות האינפורמציה
החשובות בצורה תמציתית ויעילה כך שלא היה צורך לצלם מספר רב של
דפים, העזתי להזמין את כריסטינה לקפה בפעם הראשונה.

את השאלה האתית של חיזור אחרי מי שהייתה סטודנטית שלי פתרתי על
ידי הדגשת המילה לשעבר. אמרתי לעצמי שזה בסדר כיוון שאני כבר
לא מתרגל שלה. כריסטינה התקבלה לתואר שני ושנינו הינו בעלי
אותו מעמד. אחרי ההרצאה השלוש עשר במספר, כשלקחתי ממנה את
המחברת לצילום, אמרתי לה שאני לא אספיק לצלם הכל בהפסקה ולכן
אחזיר לה את המחברת בערב לחדרה במעונות. היא הסכימה. ואכן
באותו ערב טיילתי למגורי הבנות מצאתי את בניין 27 דירה 32
וצילצלתי בפעמון. כריסטינה פתחה את הדלת.

- "היי כריסטינה, תודה על המחברת"
- "בבקשה"
- "היה הרבה מה לצלם, עצמון הזה הוא מטורף"
- "כן"
- "נראה לי שהולך להיות מבחן קשה"
- "כן"
- "תגידי כריסטינה, יש לי שאלה"
- "כן"
- "חשבתי אולי את רוצה שנלך פעם לשתות קפה"
- "נו יואב באמת"
- "אז את מסכימה?"
- "נו יואב באמת אני לא יכולה".
- "טוב בי"

לא שאלתי למה היא לא יכולה, לא ניסיתי לשכנע אותה, פשוט הלכתי
משם, ישר לחדרי במעונות ונכנסתי למיטה, רציתי רק לישון.

באותה תקופה גרתי בדירה במעונות עם שני שותפים שני דני וגדי.
דני גם לקח איתי את הקורס של עצמון והוא עקב אחר חיזורי אחר
כריסטינה. לפעמים בהפסקות היינו נשארים דני כריסטינה ואני
בכיתה, אני הייתי מספר בדיחות דני וכריסטינה היו צוחקים. דני
הוא זה שעודד אותי להזמין את כריסטינה לקפה בפעם הראשונה. "היא
דלוקה עליך" הוא אמר אך אני לא האמנתי לו. עכשיו אחרי הסירוב
הייתה לי גם הוכחה לצידקתי. כשסיפרתי לדני על סירובה הוא פשוט
הגיב ב"תזמין אותה שוב". לא הבנתי אותו היא הרי סירבה לי בצורה
מפורשת, מדוע אני צריך להשפיל את עצמי שוב? אבל דני התעקש.
- "אתה רוצה אותה?"
- "כן"
- "אתה צריך להזמין אותה שוב"
- "ומה אם היא שוב תסרב?"
- "אז תזמין שוב ושוב עד שתסכים"
- "דני, זה כבר גובל בהטרדה!"
- "תהפוך את זה למשחק, תתקשר עליה כל יום עד שהיא תסכים רק
בשביל להיפתר ממך"
- "עזוב, עדיף שאני אשכח ממנה וזהו"
דני לא וויתר לי. כל בוקר הוא היה שואל אותי
- "נו התקשרת עליה?"
- "מה פתאום השתגעת".
הייתי פוגש  אותו בדרך לשרותים בבוקר.
- "נו התקשרת עליה?".
- "לא".
הייתי נתקל בו כשיצעתי מהמקלחת עטוף במגבת רץ לחדר להתחמם.
- "נו התקשרת עליה?".
- "לא".
- "אז מתי תתקשר?"
- "תן לי להתנגב קודם!".
אחר כך במטבח כשהייתי מכין לעצמי קרונפלקס.
- "נו התקשרת עליה?".
בערב כשההייתי יושב בסלון. הוא היה עומד מולי משולב ידים.  
- "דני אתה מסתיר את הטלוויזיה"
- "נו התקשרת עליה כי אם לא תתקשר אז אני אתקשר עליה בעצמי".

ככה חודש שלם הוא לא וויתר. לבסוף החלטתי שאני צריך לבקש ממנה
שוב לצאת איתי בשביל שהיא תסרב לי בפעם השניה ואז שחר יעזוב
אותי. היא הרסה לי את התוכנית על ידי כך שאמרה "כן".

זה קרה שבוע לפני המבחן הסופי בקורס. ניגשתי אליה שוב ללא חשש
כי ידעתי שכל מה שאני צריך זה לשמוע אותה אומרת שוב "נו יואב
באמת" או "אני לא יכולה" וכך אני אפתר מהטרדותיו של דני אחת
ולתמיד. בסוף ההרצאה ניגשתי אליה ושאלתי "כריסטינה מה דעתך
שאחרי המבחן הסופי נלך יחד לשתות קפה? לא משהו רציני פשוט ככה
לכבוד סיום הקורס, מה דעתך?" היא הסתכלה עלי ואמרה "כן זה יכול
להיות רעיון טוב". אז קבענו אחרי המבחן, וכך היה.

ניפגשנו בבית הקפה שליד המעונות. לא משהו יוקרתי או רומנטי
במיוחד אבל היה שם קפה. והייתה שם כריסטינה. כך שאני חייב
להודות שדני צדק ואני ביצעתי איזה שהיא התקדמות. אני לא זוכר
על מה דיברנו אז, אך כנראה שהשיחה זרמה די טוב כי לאחר פגישה
זו היו עוד כמה פגישות. ואחרי כמה פגישות החלו הטיולים בשבילי
הטכניון, ואחרי כמה טיוליים הגיעה הנשיקה הראשונה. לא רק של
שנינו אלא שלי בכלל.

זה היה ביום שישי שנינו נשארנו בסוף שבוע במעונות בשביל ללמוד.
אני זוכר שטילנו באוניברסיטה מחזיקים יד ביד. טילנו מעל שעה
בלי להגיד כלום. פשוט הלכנו כל הערב, חקרנו את השבילים. יש
הרבה כאלה באוניברסיטה, שבילים שעוברים בין עצים גבוהים. לא
שמנו לב להיכן אנו הולכים, גם לא היה אכפת. היו כמה פעמים
באותו ערב שרציתי לנשק אותה. הסיטואציות היו מושלמת לפי ספר
החוקים הטיפשי שהוליך לי את המחשבות: ירח מלא, נוף של הים, רגע
שקט שבו אנו נעמדים אחד מול השני. אך בכל אלו לא נישקתי אותה,
עדיין לא הרגשתי אם היא רוצה בכך.

איך בעצם יודעים מתי הזמן הנכון לנשק בחורה? האם היא מעוניית
או שמה, או שמה מה בעצם? היא הרי לא באמת תעיף לי סטירה.
מקסימום היא תסית ראשה הצידה תגיד משהו כמו "נו יואב באמת"
ואני אחוש פתטי ומגוחך. ממה חששתי? ממה אני חושש תמיד כשבחורה
שאני חושק בה לכודת את מבטי? למזלי היה רגע בו החשש נעלם.
החלטתי שעכשיו אני מנשק אותה. מזל גדול שהעזתי ככה פתאום להניח
יד על כתפה ולקרב את ראשי. אחרת לא הייתי יודע כי תגובתה תהיה
בשליחת לשון עמוקה לפי.  מה רבה הייתה הפתעתי שחשתי את ידה
נכרחות סביב מותני ולשונה נשלחת עמוק לגרוני. לא יכולתי לדמיין
כי היא תצמיד את גופה לשלי, מגע ראשון, לא ישיר עדיין. שתי
אפשריות כניסה פתחה לפני כריסטינה באותו ערב הראשונה במלוא
עוצמתה השנייה מרומזת אך נוכחת, ונבזה שכמוני לא ידע לפתוח
נשמתו לנפשה הפצועה שביקשה נחמה. בתום הנשיקה עמדתי מולה,
הכנסתי את שפתי התחתונה לפי ונתתי ללשוני לעבור עליה לחוש שוב
את טעם הנשיקה הראשונה. הסתכלתי עליה עומדת מולי וידעתי שאני
חייב לטעום שוב. בנשיקה השניה קרתה הפתעה מצערת. איש עם כלב
טייל בשביל והפתיע אותנו. בהלה קטנה אומנם נבהלנו, מבוכת זוג
שובבים שנתפס. אך הקסם נשבר.

יום למחרת ישבנו בחדרי במעונות, והצעתי לכריסטינה חברות. לא
היו לי חברות קודם וגם לא ידעתי מה הדרך הנכונה לעשות זאת אז
פשוט אמרתי לה בצורה ישירה
"כריסטינה אני רוצה שנהיה חברים".
"למה אתה מתכוון יואב?"
"שנהיה ביחד כל הזמן נו את יודעת שנהיה חברים".
היא החזיקה לי את היד הסתכלה בעיני ואמרה
"אני אוהבת אותך, יואב, אבל יש לי חבר." משפט אחד, בנשימה
אחת.
בפעם הראשונה בחיי שאני שומע מפי נערה בת גילי את המשפט "אני
אוהבת אותך" ואינני יכול להתענג עליו יותר מחלקיק שניה כי "יש
לי חבר" בה וסותם את הגולל. כשדיברנו החזקנו ידים. הרגשתי כיצד
היא לוחצת בכוח את ידי וראיתי כיצד אוזניה מאדימות.
"למה לא אמרת לי שיש לך חבר?"
"למה לא שאלת?"
"אני הזמנתי אותך לקפה, היית צריכה לספר לי אז!"
"אתה לא יכול לשאול מישהי עם יש לה חבר לפני שאתה מזמין אותה
לקפה?!"
"מה את לא אוהבת את החבר שלך?"
"אני אוהבת אותו"
"איך את יכולה לאהוב את שנינו בו זמנית?"
"הרבה פעמים אני מתאהבת באנשים שאני פוגשת אבל אף פעם אינני
עושה עם זה משהו"
"אז מדוע במקרה שלי?"
"נו יואב באמת"
לא המשכתי לחקור וגם בעצם לא רציתי לדעת יותר, מה אכפת לי, היא
אמרה לי שהיא אוהבת אותי והחבר שלה לא מעניין אותי. ככה המשכנו
להיפגש רק שעכשיו נוספה אווירת מיסתורין לפגישות שלנו, והחשש
שמה החבר שלה יגלה הוסיף מתח. בנתיים החלה תוכנית להרקם ביננו,
בשפתנו הילדותית היא הייתה כך אנחנו נהיה קרובים קרובים, עד
שנהיה בלי בגדים ואז נהיה ידידים.