את עומדת שם, בקושי מסתכלת עלי. כאילו שגם אם היית מסתכלת, זה
היה משנה משהו במצב שבו שנינו נמצאים. אני יושב, את עומדת, וכל
המצב הזה נראה כמו סצינה שלקוחה מסרט. סצינה שבה עוד רגע אקום,
אסטור על פניך ואת תסתכלי עלי במבט מהופנט כשהעיניים שלך
רצוצות בשברי דמעות. ואת כל כך תרצי לתת לי סטירה בחזרה, אבל
במקום להרים יד, את קופאת. קופאת, ומביטה בי ורואה איך אני
מתרסק מבפנים, ובקושי מעביר יום אחד בלי לשמוע את הקול השברירי
המתוק שלך. בעיניים קפואות ואדישות את תראי איך אני לא מסוגל
להתמודד עם המצב טוב כמו שאת מתמודדת איתו, ולו רק בגלל שאת
שחקנית טובה יותר עם מסיכה מעולה, לא נותנת לדברים לגעת בך.
אני בטוח שהכל זה משחק ובעצם כן יש לך רגשות אלי שם בפנים ואת
כן מחכה לרגע שבו פשוט נוריד את החסמים ונודה ששנינו נועדנו
להיות יחד. ובמקום עכשיו, נגיע לצימר על חוף הים, ונזדיין עד
הבוקר. נזדיין באהבה.

אבל החיים הם לא סרט. אני לא אקום לסטור לך, ואת לא תעמדי שם
בעיניים רצוצות שברי דמעות. שנינו נמשיך לעטות מסיכות ונראה
שלא אכפת לנו מהעולם, גם לא אחד מהשני. והרקע הזה, שבו אני
יושב ואת עומדת, לא יהיה אפשרי בכלל, ורק בגלל שאת לא תרצי
לעמוד שם ואני לא ארצה לשבת לידך. כנראה ששנינו בכל זאת לא
התגברנו, ואני אמשיך לשבת לבד בלי להבין איך הצלחתי לאבד אותך.