העיר המחורבנת הזאת כבר מזמן אבדה. אני לא מבין למה בכלל אני
עוד ממשיך להילחם.
אולי כי עוד יש לי תקווה. מעט.
ממש מעט.
רמת התקווה שלי מצביעה על חמישה אחוזים.
אבל אני גורם לכל השאר להאמין שיותר.


אני קבעתי את ההתקפה על מפקדת הממשלה בחמישה עשר לשני. אתם
יכולים לנחש למה. זה התאריך שבו חיים של כל כך רבים מאיתנו
נגמרו.
כולם אומרים שכבר איבדתי את היכולת שלי לאהוב. זה לא כל כך
נכון. מעולם לא יכולתי. אנשים מכנים דאגה בשם אהבה. הם מכנים
אכפתיות בשם אהבה.
אני לא יודע מה זו אהבה, אבל זה בטח שווה יותר ממה שאני מרגיש
כלפי אנשים. אני חושב ששאר האנשים משקרים לעצמם. כי אין עוד
מישהו שמסוגל לאהוב.
אולי רק ילדים קטנים. אולי. לפני שהם לומדים שזה לא כדאי.

בזמן שהרציתי להם על ההתקפה, לצוות היקר שלי (כל אחד מהם היה
מקריב בשבילי את חייו אבל גם זה לא מתוך אהבה) המחשבות שלי
נדדו לשירק. בזמן ששכבנו. גם אחרי.
האצבעות שלה היו חמות וארוכות, והייתה לי הרגשה שאני לא רוצה
שזה ייגמר לעולם.
אבל למחרת הייתי צריך להנהיג אותם לקרב.
היא הציצה בי בזמן שדיברתי. והעיניים שלה אמרו לי שגם היא
הרגישה אותו הדבר.

ואז קראתי "למען העתיד שלנו!" וכולם חזרו אחריי כהד, ויצאנו.
בפעם האחרונה.
ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה. אבל לא אמרתי להם.
רמת התקווה שלי אז כבר הצביעה על שני אחוזים. וגם זה היה בקשר
לדבר אחד בלבד.

נכנסנו. אנשים מתו סביבי. אבל הם תמיד עושים את זה.
אני ושירק ושאר הקבוצה שאני הנהגתי עלינו למעלה. שתי הקבוצות
האחרות מילאו את התפקיד שלהן: הסחה, וחיבול. הם היו אמורים
להקל על המשימה שלנו. המטרה: להרוג את הגנרל הבנזונה שעשה את
כל זה. שגרם לנו לאבד אנשים יקרים.

שירק סיפרה לי איך אחיה נהרג. איך הם היו ביער, וברחו, והוא
נפל, והחיילים שרדפו אחריהם לא האטו, לא האטו אפילו כשהיא
התחננה. איך הם ירו בשניהם, ולקחו את מה שרצו, אבל אותה הם
פספסו, ובגלל שאת ההורים שלהם כבר מזמן הרגו, הם היו הדבר
היחידי שהיה אחד לשני.
ובגלל ששירק הייתה אז עוד כלום, ילדה בת שבע בקושי, עם שתי
צמות, ואח קטן וגוסס, לא היה הרבה שהיא יכלה לעשות. היא התחילה
לשיר והתאמצה לא לבכות.
ועכשיו היא כבר לא בוכה, אז היא לא בכתה כשהיא סיפרה לי איך
היא אמרה לו: "אתה זוכר כמה קשה היה לנו כל הזמן הזה? אבל אתה
זוכר מה אמרנו, טום? כמה טוב יהיה. אנחנו רק צריכים לחכות קצת,
לחכות קצת קצת, ויהיה יותר טוב. ככה זה. לאנשים טובים קורים
דברים טובים. יקרו לך הדברים הכי טובים כי אתה הילד הכי טוב
בעולם!" ואז היא שרה: "עוד תראה, עוד תראה! כמה טוב זה יהיה!
בשנה הבאה. כמה טוב זה יהיה..." ואז היא כבר התחילה לבכות, כי
היא באמת לא הייתה יכולה יותר להחזיק את זה. בכל זאת, אז היא
עוד יכלה לבכות והייתה רק בת שבע. והיא ליטפה אותו ושרה ממש
הרבה זמן שם ביער.
אבל הוא בכל מקרה מת, אז מה זה משנה מה קרה לפני זה.

אני גיליתי את שירק יום אחד במשימה שלנו יחד. עוד לפני שנהייתי
המנהל של המחתרת.
שכבנו די הרבה פעמים, במשך חצי שנה ככה. רק אחרי כל הזמן הזה
גיליתי לפתע שהיא לא רק גוף ויש לה גם נשמה. למרות שבמובן
מסוים קיוויתי שהיא תהיה רק גולם.
זה מפתיע כשיש לאנשים נשמה.

ראיתי אותה בכל כך הרבה קרבות עד שידעתי לזהות כל תנועה שלה.
ככה זה עובד עם חברי צוות טובים כמובן. זה לא משהו מיוחד.
אבל הפתיע אותי שהיא ידעה לזהות כל תנועה שלי.
היינו צוות מצוין.

היא הייתה באמצע קרב סוער בצדו השני של החדר. היא העיפה בי מבט
שאמר "למה אתה לא יכול להיות אתי עכשיו?" אבל זה לא הפריע לה
להמשיך ולהרוג.

האמת שזה קצת עצוב, אבל שירק הייתה כלי בידיים שלי כל הזמן.
מלכתחילה ידעתי שהיא תוכל להפוך ללוחמת כמעט מושלמת. ידעתי
שנוכל להגיע לרמת לחימה יוצאת מן הכלל ביחד. ידעתי שהיא הייתה
הדבר שהייתי צריך. הקלף הזה.
אבל למען האמת הופתעתי מעט ממה שקרה בסוף. קיבלתי יותר ממה
שציפיתי. שירק הייתה...
היא באמת למדה לבטוח בי. באמת. היא הראתה לי את הנשמה שלה. היא
פיתחה בי תלות.
טיפשי. היא רק נהייתה נוחה יותר לשימוש שלי. היא נכנסה בדיוק
למסגרת שבה רציתי שתהיה. כל כך נוחה לשליטה.
את לא יודעת שאסור לבטוח בי?

פעם אחת היא נהייתה ממש רגשנית, והיא הסתכלה עליי ואמרה לי
"אני אוהבת אותך". ואני חשבתי שהיא טועה. כי אנשים לא יכולים
לאהוב. הם רק דואגים. רק אכפתיים. רק לא רוצים להיות לבד.
אנשים שחושבים שהם אוהבים סתם חיים באשליה הזאת, כי הם לא
הספיקו לעשות את זה כשהיו קטנים. הם ממש רוצים לחשוב שהם
אוהבים, כי הם לא עשו את זה פעם.
אהבה של אנשים מבוגרים היא רק תלות. פיצוי.
ושירק באמת לא הספיקה לעשות את זה פעם.

בסופו של דבר הגענו לחדר האחרון. ונשארנו רק שנינו.
אבל זה היה בסדר. כי ידעתי שכך יהיה.
עמדנו מול הדלת. והיא חייכה אליי. חיוך שהרג אותי מבפנים, כי
העיניים שלה זוהרות כשהיא מחייכת.
ולמען האמת, זה הפתיע אותי אבל עלו בי זיכרונות. זיכרונות
על...
איך העיניים שלה היו כל כך קשות בהתחלה.
ואיך היא סיפרה לי על אח שלה.
ואיך... היא בכתה פעם אחת. לפני כל כך הרבה זמן. ואז אני
חיבקתי אותה וזה היה שונה איכשהו. והיה שם המון... אכפתיות.
והיה כל כך הרבה חום. ואז שכבנו וגם זה היה שונה. ובבוקר היא
הסתכלה עליי וחייכה, בדיוק את אותו החיוך. חיוך שהרג אותי
מבפנים.

לרגע אחד לא יכולתי לנשום.

"הפעם אנחנו ננצח", היא אמרה ופתחה את הדלת.
כבר אמרתי לכם. לא הייתה לי הרבה תקווה בנושא. ובקשר לשירק...
ידעתי שזה יקרה, אבל השארתי לעצמי עוד מעט תקווה. רמת תקווה של
שני אחוזים.
ששירק לא תמות בעיר המחורבנת הזאת.
אבל זה בסדר כי ידעתי שכך יהיה.

מלכתחילה ידעתי שהיא תמות. עוד לפני שהתחלתי לשכב אתה ואז לדבר
אתה. עוד כשבחנתי את התנועות שלה מרחוק, והיא הבחינה במבט שלי
והתקשתה.
הכול היה ידוע מראש. להכול היה תוכנית ולהכול הייתה מטרה.
אבל לא ציפיתי שכל כך יכאב לי לראות אותה על הרצפה. היא פתחה
וסגרה את הפה. ולרגע אחד כמעט כמעט, כמעט התכופפתי לידה
ולחשתי: "עוד תראי. עוד תראי. כמה טוב זה יהיה. כשאני אהרוג את
הגנרל הבנזונה ואז המצב יפסיק להיות כל כך מחורבן ונהיה
חופשיים. עוד תראי." אבל לא עשיתי את זה. המשכתי הלאה. אחרי
הכול הייתה לי משימה. וכל כך הרבה אנשים כבר מתו.
חה. אין דבר כזה אהבה.

שנים פעלתי למען הרגע הזה על אף שאני יודע שלהרוג את הגנרל
הבנזונה הזה לא יעזור בכלום. גם לא ישנה כלום.
תמיד ידעתי.
אבל הם באמת חשבו שכן.

יריתי לו ישר בלב.