אני רגילה.
מבעד לדלת היציאה מהעבודה אני רואה מאבטחים ישראלים.
לפני שהם מספיקים לפנות אותי אני מצליחה לראות מבעדם מאות
אנשים.
מבט חד יותר ואפשר גם לקרוא את השלטים,
לשמוע את הצעקות,
להרגיש את הזעם בקצב
בקולות הניחרים -
FREE FREE PALESTINE
הם טוענים.
הפסיקו את הסיוע לישראל.
התנגדו לאלימות בלבנון ובעזה.

אני עושה מרחפת למאבטח (הכי קל לשחק את עצמך) ומושכת עוד כמה
שניות,
ואז אני רואה אותם,
שם מבעד לשלטים,
בציציותיהם
ובפאותיהם
ובחליפות המכנס השחורות
ונטולות הגברא,
הרי הם נטורי קרתא.

אני רגילה
לגברים המזוקנים ולנשים המצועפות
העוברים לידי בסאב ווי המהביל במיטב מלבושיהם החורפיים
והמסורבלים.
סגורים בעולם ההזיות שלהם,
מאמינים שאם ישתעלו כך או אחרת
איזה עולם לא קיים
שכולו טוב, שממנו לעולם לא יזכו לטעום,
גם לא בעולם הזה,
יפתח שעריו בפניהם.
מנתחים יומם וליל הקצנות ובדיות שאנשים מעורערים בנפשם או תאבי
כוח הזו.

אני מבינה
שהם ינקו את זה,
אני מבינה שזה ממכר,
שזה יוצר הרגשה שיש משמעות וסימטריה וזכות וחסד בעולם המקרי
שלנו,
אני מבינה שזאת גם סוג של מדיטציה,
התעסקות,
יצירת סדר
וחברה.
אני מקבלת.

מה שאני לא מבינה,
מה שאני לא מקבלת,
זה יהודים
שעומדים שם לצד האויב.
יהודים המעוניינים בהרעת תנאיהם,
בגלותם,
אולי אף במותם
של אחיהם החיים בישראל.
למה?
כי כתוב באיזה ספר שאסור להקים מדינה
עד שאליהו יחליט לחבור אלינו ליותר מדרינק פעם בשנה.
יש כבר מדינה?!
לא נורא...
ניתן לפלשתים לרצצה.
לא ינוסו אנשי ישראל מפני פלשתים?
ניתן לפלשתים יד,
נחליף ג'סטות ירוקות עם מנהיגיהם,
נשמש שרים במחוזותיהם,
נשמש נשק בתעמולה האנטי ציונית,
נשרוף דגלים,
נצא לרחובות,
נעשה הכול וכל מה שצריך להיעשות, כדי שישראל לא תתקיים.
לכשייפול השלטון ואתו הצבא,
ואתם ההגנה והכוח ויכולת העמידה,
אלוהים כבר יעזור.
הוא הגדול האדיר והקיים (במוחות השטופים, בתקוות התמימים
ובהזיות הסכיזופרנים)
ישמור.

הערבים המפגינים, אותם אני יכולה להבין,
להבין את הזעם ורגשות האשם
על כך שבזמן שהם פה חוגגים בארץ זבת הקולה והבלונדיניות,
אחיהם כלואים, מורעבים ומופצצים.

אבל יהודים המפגינים למען סופה של ישראל
תוך הנפת דגל פלסטין...
את אני לא מעכלת.
מזה לא הצלחתי
להסיט את המבט.
לזה
אני לא רגילה.
להרגיש כל כך נבגדת.