שלושה ימים לפני כן היא טיילה עם חברות. הן עברו באותו מקום
והיא רצה בין העצים, ניהנת מהאוויר הצלול של הגליל. הן היו
מאושרות, צעירות וחופשיות, כשהתיישבו על סלע, לח מהגשם של יום
אתמול, כדי לשוחח על עובדות החיים ועל העתיד. "ממה את פוחדת?"
שאלו החברות. "אני, רק מהפחד פוחדת, אני בוחרת לא לפחד, לדעת
שתמיד יש אופציה אחרת, מעבר לפחד נמצא החופש ולשם אני שואפת
להגיע".
בכל מקום הסתובבה יחפה, "כדי להרגיש את הטבע", תמיד אמרה.
"כשהרגליים כבולות בנעליים אני לא יכולה להרגיש את האדמה".
ילדה של טבע שפורחת באביב ובחורף רוקדת תחת טיפות הגשם
הראשונות. רק עוד כמה חודשים היא הייתה מסיימת י"ב וכבר חיכתה
להתגייס לצבא. החשש הגדול מהצבא לא הפריע לה אף פעם להגיד שהיא
מתגייסת והכי קרבי שיש, רק לתת הכל ולתרום מה שהיא יכולה, כי
חיים רק פעם אחת.
היו לה חברים רבים אתם היא עשתה הכול. היו יושבים סביב מדורה
מאולתרת, עם גיטרה שמישהו הביא, ושרים שירים עד בוא הבוקר.
בסתר לבה היא כתבה שירים, חלמה להיות מפורסמת, לשיר בלהקה שהיא
תקים.
וביום ההוא בדרך הביתה היא עמדה בצד הדרך, האצבע למעלה כמו
תמיד. והיא אמרה כן, וחייכה, "אין בעיה, אני אראה לך את
הדרך".
ויותר היא לא ידעה.
יומיים אחר כך מצאו את הגופה, מוטלת בין עצי הזית על מרבד של
זרדים רטובים מטל.