מהמעיין הנובע כלפי
השכיבני עייף על סף תום
כתבי את שמי על גדותיו
באתיות איתנות, בודדות ממך
כיתום.
הרובים שותקים בטלפייך
עשן נודף מהם עד פרצופך הדומם
הריח מעלה בי שדה קרב אחר
זר ממני.
לא ידעתי שאהיה בו כך
אורב עלייך, רעב לדם
משתוקק לאבק השרפה שאזרע בך
שיבשם את מה שהרגת בי
וירפא את רעב הנקם.
רגעים חולפים כמו ימים
ודמותך צללית מהאופל.
שוב שוכנת נפשי
בחמלה לאויב לקראת סופו
אז אעמד שם גלוי, שבוי
טובע בך בכמיהה מהופנטת
רגע לפני שאתמסר לקרבינו.
אך את בשדותייך
בעניים סגורות, ללא רחם
כחייל שפעם הייתי
נדרשת להורגי ראשונה.
נפלתי בעמק מוכר
ליד המעיין שפעם היינו. |
