שוכבת על המיטה ופורטת על המיתרים אפילו שמעולם לא טרחתי ללמוד
באמת לנגן, לוחצת עליהם באקראיות בתקווה שאולי יצאו צלילים
עצובים כמו כל מה שמתחולל לי בפנים.
מגבירה את הווליום במערכת כדי שיגברו על הזיופים שלי אבל לא
מפסיקה, לא מפסיקה לפרוט.
שוקעת בריק התמידי, בתוך החדר שלא חסר בו דבר אבל אין בו כלום,
הריח של הבחורה שהייתה כאן אתמול בלילה עדיין על המצעים ואני
לא טורחת אפילו להחליף אותם, עדיין לא, אני צריכה עוד קצת
מהנוכחות שלה כדי לא להרגיש לבד. מורידה מעצמי את הגיטרה וקמה,
מתעלמת מהרעשים שהבטן שלי עושה, מזמן התרגלתי אליהם, מזון הוא
לא דבר נחוץ לי, הרי מזמן איבדתי את צלם האנוש שבי, מאז אותו
היום שאני זוכרת, חולמת ונושמת כל יום, נחנקת כל יום.
שיחות עם בחורות אקראיות, מי תזכה להיות התחליף הבא, לא ממהרת
להחליט הרי אני יודעת שהן עומדות בתור, הן יקריבו חייהן תמורת
לילה במיטתי שעדיין מריחה מהבחורה של אתמול, מתחלפות כרוחות
שנכנסו ויצאו מביתי.
מנתקת עוד שיחה ומחליטה להוריד את המצעים, שיהיה מקום לריח חדש
ולא מוכר, להתרגשות ראשונית חדשה ולעוד נחמה זמנית שתשבור את
החושך לשעות ספורות של עונג רחוק מלהיות מושלם.
טורקת את דלת הבית ומהלכת באותם שבילים שבהם אני דורכת כל
בוקר, מדליקה סיגריה בתחנה עד שהאוטובוס יגיע ושואפת את העשן
לריאות שמזמן חסרות אוויר, אינני זוכרת מהו הטעם של אותו אוויר
שכולם נושמים. נסיעה קצרה והגעתי לחנות הצבעונית, אותה חנות
שמעבירה את זמני ובזכותה איני תלויה עוד באיש ובה אני עובדת
כבר מספר חודשים, לא זקוקה לאינסוף הרכוש שהוריי הרעיפו עליי,
אני לבד עכשיו, אישה שאחראית על עצמה, אמרתי אישה? לעולם לא
אהיה אישה, הרי אינני בת אנוש.
השעות עוברות, פרצופים מוכרים יותר ומוכרים פחות, אותם חיוכים
שאני רגילה לקבל, הכל כדי לזכות בפרס הנחשק, בגופי המפורק.
חוזרת אבל לא הביתה, לדירה שלי ושלך עוד מהימים שהיינו שייכות
אחת לשנייה.
המקרר שוב ריק אבל אני יודעת שאני לא צריכה לדאוג לזה, את תמיד
דואגת להכול ובעצם מי בכלל צריך לאכול. לוקחת כדור ולא אחד של
כאב ראש ונאבדת לתוך עולמות אחרים עד שהיא תחזור וכולם
בטלוויזיה מחייכים פתאום חיוך ענק וצוחקים בקול שחודר לי למוח
ואני צוחקת יחד איתם, צחוק שהתרגלתי להוציא מתוכי מבלי להרגיש
דבר, סתם כי כולם צוחקים, כי צריך.
נרדמת על הספה וכשאני מתעוררת אני שומעת רחשים. אני יודעת שזאת
את ולא טורחת אפילו לקום להגיד לך שלום, נהיינו כמו עוד חפץ
בתוך הדירה שלנו אחת בשביל השנייה, מכירות כל סנטימטר אחת
בגופה של השנייה. מדליקה עוד סיגריה ואת מגיחה מהחדר ומתיישבת
לידי על הספה בשתיקה ומדליקה גם לעצמך.
מעשנות ושותקות, בלי אפילו להביט. את יודעת מה עשיתי לפני לא
יודעת כמה זמן, אין לי מושג לכמה זמן נרדמתי ובטח חושבת לעצמך
איך עשינו זאת יחד פעם אבל מאז שנפרדנו רק אני המשכתי, לא
פוחדת מהמוות הרי אני אינני בת אדם, נכון? מגיעות שעות הלילה,
השעות שלי, אני הרי מלכת הלילה, סוחפת את כולם אליי. האוטו כבר
צופר לי מבחוץ, מכונית מלאה בחורות שאת כולן אני מכירה כבר זמן
לא קצר, כולן כבר עברו במיטתי ואיכשהו נותרו חברותיי, מעריצות
אותי ורוצות אותי, כי הלילה שייך לי.
מגיעות לעוד מסיבה, כבר לא זוכרת בכמה מסיבות הייתי, נעלמת אל
תוך מסך העשן ומרגישה את האלכוהול זורם בתוך גופי, סיגריות
בשרשרת והמון חיבוקים שממלאים אותי לשנייה, נעלמת אל תוך
שפתיים המזמינות אותי אליהן ואני צריכה לבחור בקפידה מי תזכה
לישון במיטתי הלילה. בוחרת בהכי יפה, הכי תמימה, עוד אחת שאשאב
לעולמי, אתן לה מה שמעולם לא קיבלה, אגרום לה להיאבד בתוכי
ולגרום לזה שדמותי תיחקק בתוך מוחה לתמיד כמו שעשיתי לכולן.
בלי שתשים לב היא תעז לעשות מה שמעולם לא ניסתה ותידרדר עמוק
אחריי.
בבוקר אני קמה כשלצדי שוב בחורה זרה, נערה תמימה שהפלתי אל תוך
לילה של סקס וסמים.
מעירה אותה ומבקשת בגסות שתעזוב, שבקרוב השותפה שלי תחזור ואני
מקווה בשבילה שהיא יודעת שהיא לא תחזור למיטה הזאת לעולם. היא
מתלבשת ונושקת לשפתיי פלוס ליטוף עדין ועוזבת את הדירה ואני
חוזרת לישון בתוך סיוטי הבלהות הרגילים שלי. את מעירה אותי
כשכולי שטופת זיעה ומגישה לי בקבוק ולא של שתייה, מוציאות עשן
ואני נכנסת לסרט רע. הדמעות מתחילות לזלוג ואני כולי רועדת ואת
תופסת אותי חזק וצועקת עליי שאפסיק. "צאי מזה כבר, תפסיקי",
ממשיכה לצעוק עליי ולא מוותרת לי, כי את יודעת, את יודעת הכול.
ואני לא מפסיקה, עושה לך לא עם הראש כאילו אני לא יכולה ואת
זורקת אותי על הספה, מועכת אותי בגופך וצועקת עליי להפסיק כבר
ושזה לא מצחיק. את מרגישה את הרעידות שלי ואת הדמעות שמרטיבות
לך את החולצה. אנחנו שוכבות כך דקות ארוכות עד שאני נרגעת
מתחתייך ואחרי שאני מפסיקה את קמה והולכת לחדר השינה. אני
מנגבת לרגע את הדמעות ואחרי כמה דקות נכנסת לחדר השינה, ושם את
יושבת על המיטה מול טלוויזיה פתוחה ומוחקת מה שהרגע קרה ואני
נעמדת מולך, מנסה להסתיר בגופי הצנום את המרקע שאת בוהה בו
בריקנות. את סוגרת את הטלוויזיה ומביטה בי כאילו שואלת מה אני
רוצה ואני בתגובה מתקרבת אלייך יותר ויותר, לא צריכה לתת לך
יותר ממבט כדי שתביני. שפתייך כבר נושכות את שלי כשידיי כרוכות
סביבך ומורידות את חולצתך במיומנות ושוב שוקעות אחת בתוך
השנייה, כל מגע מוכר, כל תנועה ידועה. אני נרדמת וכשאני
מתעוררת את לא שם ובעצם לא אכפת לי, יורדת במדרגות לקנות עוד
קופסה חדשה של סיגריות וכרגיל חברות, העיקר לא להיות לבד
עכשיו, הן צוחקות ואני איתן, מרעיפה חיוכים של מוות. "שוב
הורדת במשקל?" חברה מביטה בי בדאגה ואני לא אומרת דבר, ממשיכה
לעשן ולא להגיד יותר מדי. אני חוזרת לדירה והמצעים נקיים, בזה
אנחנו דומות, אינך רוצה את הריח שלי על הסדין, כאילו את קוראת
את מחשבותיי, הרי אנחנו רק עוד חפץ בתוך הדירה שלנו אחת בשביל
השנייה.
ושוב נזכרת במה שמעולם לא שכחתי, כל שנייה שלי לבד והוא כאן
אתי, לעולם לא יעזוב אותי ואני לא מבינה איך אני עדיין חיה,
האם בכלל אני עדיין חיה.
לא משנה מה עשיתי באותו יום, צחקתי, בכיתי, התחננתי, כאבתי,
הוא לא שחרר.
גם כשהוא שחרר הוא עדיין כאן, תמיד, בכל שנייה שאני לבדי, בלב
שלי שמאז הדם בתוכו זורם מהר כל כך, במחשבות שלי, בסיוטים שלא
מפסיקים לעולם, בכל מקום שאני מביטה בו, הזיכרונות שלו
מופיעים, לא משנה מה ניסיתי לעשות כדי שזה יפסיק. בגללו אני
שונה עכשיו, שונה מכולם, אני בן אדם אבל כבר מזמן לא, האיברים
שלי לא עזרו לי להוריד אותו ממני והקול שלי בגד בי. שכבתי
בשתיקה מתחתיו כשהוא נכנס ויוצא ורק אמר שאם אמשיך לשתוק זה
ייגמר מהר יותר ואני שתקתי, כשכל האוויר בגופי נלקח ממני, כל
נשימה ונשימה, כל חלקיק ממני הוא לקח ועכשיו, מה עכשיו? אני
שוב נכנסת להתקלח, בתקווה שמים יורידו ממני את הזוהמה שלו אבל
זה לעולם לא יקרה. גם הכדורים לא עוזרים אבל אני לוקחת אותם
בכל זאת, הורסת את עצמי עוד, אם בכלל נשאר מה להרוס ואולי יום
אחד מישהו יצליח להציל אותי.


בהשראה מבחורה מסוימת שיצא לי להכיר.