השנה היא 2005. לבנון נשתכחה מאיתנו, על אף שהתמונות של
זיתלאווי, פארן, שפיצר והאחרים חוזרות אליי מדי פעם. לבנון
הייתה הגיהנום שלי וגן העדן גם יחד. הבופור היה האשליה בין
השניים. ואנחנו, "פלוגת המוות" כפי שכינו אותנו בעיתון, היינו
השומרים שלו.
עזה. הגיהנום של ימינו. כאן כבר אין ניצוץ של גן עדן, ואשליות
לא קיימות אלא רק שומרים נטולי תקווה. אומרים שמלחמות משחיתות
את נפש האדם. אני לא יודע אם בכלל נשארת נפש להשחית.
הייתי מוכן למות שם, בלבנון. למען יישובי הצפון. למען "העם
והמולדת". למען כל אחד מה"ילדים" שלי.
ולא מתתי. מפלוגת המוות שראתה הכל נותרו מעט. ואני הגעתי אל
המוות המנטלי שלי. נקודת האל- חזור.
3 בבוקר. שמירה על המגדל ורק ניצוץ הסיגריה מאיר את האפלה. כאן
הזמן הוא אינסופי. היריות הן הדקות שלנו. האם 16 דרוך, מכוון
להוריד עוד כמה.
תשאלו כל חייל בצה"ל והוא יגיד לכם ששמירות זה הזמן שלך לחשוב.
להפעיל את המנגנון הזה שנקרא המוח שלך. על מה אני חושב? אני
חושב על שם. על לבנון. אני נזכר בערבי וולס, סיאנס, אורגן קטן,
שייקספיר וחלומות גדולים. אני נזכר ב"ילדים" שלי. ברגעים
מיוחדים של טביעה לתוך השחור הזה שמקיף אותך אני גם נזכר במוות
שלהם. בריצה של ריבר אל מסך העשן כשזיו נהרג. בצעקה של
זיתלאווי "אני פרח, לא הרדוף!" כשפינו אותו ובבשורה שאחרי
בחדשות. בריח השרוף אחרי ששפיצר נורה עם הצרחות של ריבר על
הגופה והריצה המטורפת של כולנו למצוא את הראש שלו. עד הליטאני
הגענו, אבל לא מצאנו אותו. ובזמנים כאלה, ברגעים האלו שרק מי
שסוגר שלושים וחמש בבסיס (לפחות) וטוחן שמירות מכיר, מצגת של
התמונות שלהם מול העיניים שלי היא הדבר היחיד שמחיה את הנפש
האבודה שלי.
אבל יותר מכל עולות לי השאלות שלהם "אולי אין טעם בכל זה?"
ואני רק נאכל מבפנים - שלא הכול היה לחינם?
הבופור אולי פוצץ כשיצאנו, אבל אנחנו עוד נחזור לשם. אני יודע. |