"I'm back!" יד בעלת אצבעות ארוכות וציפורניים ארוכות פתחה לאט
את הדלת ופרצוף מוכר הציץ פנימה בעודה אומרת את המשפט. היה לה
אותו החיוך הגדול שנראה שנמתח בצורה מזויפת מאוזן לאוזן.
"מה לקח לך כל כך הרבה זמן? חיכיתי לך..." אמרתי בעצבנות.
"אני עוד אחשוב שאת לא שמחה לראות אותי", היא אמרה בלי להוריד
את החיוך. ובאופן אוטמטי כמעט רצתי לחבק אותה חיבוק חזק. אבל
שנייה לפני כן עצרתי את עצמי מלקפוץ עליה. עבר הרבה מאוד זמן
מאז הפעם האחרונה שדיברנו ועכשיו היא לובשת צורה שונה בהרבה
מהפעם האחרונה שראיתי אותה. לא הייתה לי שום דרך לדעת אם היא
נשארה אותו הדבר.
רציתי לדבר על הכל, להוציא את כל מה שרציתי להוציא במשך כל כך
הרבה זמן ולא הצלחתי, לא היה לאן. באותה תקופה נראה שאפילו
הנייר לא יכול לעזור לי בשום צורה שהיא. כולם השתנו כל כך עד
שאי אפשר לדעת על מי לסמוך ועל מי לא.
אבל באותו הזמן הייתי נואשת והכול כבר עמד להתפוצץ בפנים.
"אני עומדת להתחרפן", אמרתי לה תוך כדי שאני מתיישבת בחוסר
אונים על הספה וקוברת את פניי בשתי ידיי.
היא הניחה את המזוודה הגדולה שהחזיקה בידה ליד הדלת והחלה ללכת
לכיוון שלי. היא התיישבה על הספה, קרוב אליי.
התפללתי שתגיד שהיא נשארת לזמן רב הפעם ולא רק קפצה לבקר כמו
שעשתה הרבה.
היא שמה את ידה מסביב לגב המכופף שלי. צמרמורת עברה לי בכל
הגוף, מגע.
אחרי כל כך הרבה זמן שלא הרגשתי חום גוף של אדם אחר, שלא
הרגשתי נגיעה רכה ונעימה. שכחתי כבר כמה השתוקקתי לזה, כמה
רציתי את זה.
"תמיד היית מחורפנת", היא אמרה בקלילות יתרה. סובבתי אליה את
הראש וראיתי את העיניים המחייכות שלה מסתכלות עמוק עליי. בפנים
שלה היה מראה מיוחד של ליצן חצר מטורף.
לא ציפיתי שתבוא כשהיא נראית ככה, עם כזה שינוי גדול, אבל מצד
שני, גם אני אינני נראית אותו הדבר.
אחרי כמה שניות ארוכות שסקרנו אחת את השנייה, קמתי בפתאומיות.
"את ודאי צמאה", אמרתי והתחלתי ללכת לכיוון המטבח. כשהסתובבתי
לשאול מה תרצה לשתות חבשה כובע גדול וצבעוני עם פעמונים. היא
עשתה פרצוף לא מרוצה, אני צחקתי קלות, הצחוק מהסוג שלא יוצא
החוצה אבל גורם לך להרגיש הרבה יותר טוב.
"מים", היא אמרה בלי להסתכל עליי, קמה מהספה והלכה לכיוון
המזוודה הגדולה.
לא יכולתי להפסיק להסתכל לכיוון שלה בזמן שמילאתי לשתינו שתי
כוסות גדולות מהברז. לקחתי את שתי כוסות הזכוכית, אחת בכל יד
והתחלתי ללכת לכיוון השולחן.
מילאתי את כוסות המים יותר מדי והמים התחילו להישפך על הנעליים
שלי.
היא נעמדה מולי בפתאומיות עם מבט כועס, לקחתי צעד נוסף אל
השולחן. טיפת המים הבאה נפלה על כף הרגל היחפה שלי.
כף הרגל הייתה חסרת צבע לגמרי ואולי זה הדבר שהסגיר את זה שלא
הלכתי יחפה כבר זמן רב מאוד.
הרצפה הייתי קרה מאוד והקור החל לטפס במעלה הגוף שלי.
"הבטחת..." הקול שהשתמשה בו היה פגוע ביותר.
הקור התחיל להכאיב, לא ידעתי אם להתרכז בכאב או במה שאמרה.
"הבטחת שתלכי יחפה!" היא צעקה בעצבנות.
לא האמנתי שהיא אמרה את זה. הייתי מופתעת כל כך ממה שאמרה
הרגע, עד שהפלתי את שתי הכוסות על הרצפה.
שברי זכוכית עפו לכל עבר וחתכו את עור הרגל שלי, כמה שברי
זכוכית נכנסו אל תוך הרגל. ובכל זאת, לא נתתי לעצמי להתעמק
בכאב, לא האמנתי שהיא זכרה את זה.
כמה קיוויתי שהיא תשכח.
הרצפה הוצפה במים ובדם. "ואת הבטחת שתחזרי מהר", אמרתי לה.
שתינו יודעות שזה לא היה תירוץ אלא האשמה.
וכן, האשמתי אותה. איך יכלה לעזוב אותי כך? אין לה מושג כמה
ריקה השאירה אותי.
היא שתקה.
הלכתי בזהירות בין חתיכות הזכוכית אל הכיסא הקרוב ביותר אליי,
איכשהו, כל הגוף כאב לי. תוך כדי הליכה עיוותתי את הפנים
מכאב.
הגעתי לכיסא והתיישבתי.
היא הלכה אליי, התכופפה ליד הרגליים האדומות שלי, לקחה את כף
הרגל בידה, ולחצה אותה.
כאב!
רציתי לצרוח כל כך חזק.
היא עזבה את הרגל בחיוך, והסתכלה לי לתוך העיניים.
אהבתי אותה כל כך באותו הרגע. היא גרמה לכל הכאב שהיה לי לצאת
החוצה, שחררה אותי, כמו שהייתה עושה טוב מאוד לפני הרבה זמן.
הייתי מאושרת, באמת ובתמים מאושרת.

"את תצטרכי לנקות את כל זה אחר כך", היא אמרה בחיוך גדול.
"דיר באלק את לא עוזרת לי", אמרתי לה בחיוך.

"אני נשארת..." היא אמרה, הסתובבה והלכה.