עלים ירקרקים נוצצים מאור השמש
המוזהב.
מתנגנים ברוח כצלצול פעמון רפה בשעת התפילה.
ואני מתחתם, מתבוננת בפליאה
ממש כמו בכוכבים נוצצים בלילה.

קוטפת רגעים ועליהם טיפות טל של אירועים
וחרקים שונים של אנשים, כדי להשחיל לענפים
העירומים, לאצבעות החודרות,
טבעות של זיכרונות.

ידי שורש, שואבת מים מהאדמה.
גופי גזע, קשה ככריכה של ספר העומד לפתוח עולמות שטרם התגלו.
תבונתי ענפים, משלחת את ידיה לכל ציפור וכוכב.
ודמיוני פרי, נפלא בטעמו.

נכון, הרוח שועטת בהתפרצויות, חוטפת את העלים
ומתירה אותם לבד במערכה להתפוררות ולבלייה.
אבל הגשם יורד,
מפרה
ואני צומחת.