זה סיפור קצת מוזר, על אף לא מחונך. אף סורר. אף בעייתי. ועל
הצרות שהאף הזה הביא לנו...

"אני אומר לך, רק צרות האף הזה מביא לי!"
"מה עכשיו?"
"הוא פשוט אף רע. לא מחונך כזה. אני לא אוהב אותו."
"מה רע באף שלך? הוא דווקא חמוד כזה, מתאים לפרצוף."
"לא לא, אין לי בעיה איתו, חיצונית. רק... פנימית."
"אה?"
"נו, כל הנזלת וכאלה."
"אז פשוט תחנך אותו. תגיד לו שזה לא בסדר מה שהוא עושה, שהוא
אף רע. תאלף אותו."
"היי, זה דווקא רעיון לא רע..."

ומכאן זה התחיל. מחנה חינוך-מחדש לאיברי גוף סוררים. עילם היה
שפן הניסיונות, ועליו ניסינו את כל השיטות שחשבנו עליהן - איך
לאלף את האף הסורר שלו. היינו נחמדים בהתחלה, ניסינו את שיטת
הגזר והמקל, וניסינו גם שיטות קשוחות יותר. הראינו לו מה זה,
לאף הזה. כשהוא היה טוב והתנהג יפה, הוא זכה לטיפול נעים
מטישיו רך. כשהוא היה רע ולא התנהג יפה, הוא זכה להרגיש את מגע
'נייר הזכוכית' של נייר טואלט צבאי. דיברנו איתו, הסברנו לו
כמה חשוב להתנהג יפה. כמה שזה לא נעים לגלות שהאף שלך דולף
ולמשוך בו, כשאתה מול בחורה, נגיד. לאט לאט זה עבד, וראינו איך
האף משנה את התנהגותו. מאף סורר ולא מחונך, שדלף ברגעים הכי לא
מתאימים, הוא התחיל להתנהג יפה - חיכה עד לרגעים שעילם היה
לבד, למשל, כדי להתחיל לדלוף. הפסיק לשנות את צבעו לאדום מרוב
קינוחים. נהיה אף נחמד, בקיצור.
בשלב הזה עילם ואני החלטנו שאפשר לפתוח את שיטות החינוך-מחדש
שלנו לציבור הרחב. אז התחלנו לפרסם את זה. עילם הקים לנו אתר
אינטרנט - הוא טוב בדברים האלה - והשמועה עברה מפה לאוזן. לאט
לאט התחלנו לקבל פניות מכל מיני אנשים, והזמנו אותם לפגישה
הראשונה של הקבוצה שלנו.
ההיענות הייתה גבוהה בהרבה ממה שהעזנו לקוות. בפגישה הראשונה
ישבו מולנו ארבעה אנשים: זאביק, עם הרגליים השמאליות; מיכל, עם
האוזניים המאדימות; דקל, עם הקול שהופך לצפצפני כשהוא מתרגש,
ואורית - עם הבטן הבולטת.
התחלנו בדברים הבסיסיים - עילם הציג את עצמו וסיפר על האף שלו,
ועל החינוך-מחדש שהוא עבר. אני הוספתי פירוט על השיטות השונות
שנשתמש בהן, ועל החשיבות שבבניית תוכנית אימונים אישית לכל
איבר ואיבר. קיבלנו הנהונים כבדי ראש, ועברנו לשלב הפגישות
האישיות.
ראשון נכנס זאביק. כבר בכניסה ראינו כמה שהרגליים שלו סוררות:
הוא הספיק להתנגש בדלת, להפוך את הואזה של אמא שלי, שעמדה על
שידה ליד הדלת, ולהיתקע בכיסא לפני שהוא התיישב. עילם ואני
החלפנו מבטים, וישר ניגשנו לעבודה. דיברנו עם הרגליים שלו,
הסברנו להן כמה שההתנהגות שלהן לא בסדר. אמרנו להן שאם הן לא
יחליטו לשתף פעולה ולשנות גישה, נאלץ לנקוט בצעדים קיצוניים.
זאביק הסכים לשתף פעולה איתנו, ולנקוט בגישה קשוחה אם הוא
יידרש לכך. הסברנו לו מה הוא צריך לעשות, ושחררנו אותו לדרכו,
עד הפגישה הבאה.
אחרי שזאביק יצא, נכנסה מיכל. האוזניים שלה החלו להאדים עוד
לפני שהיא סיימה לתאר לנו את הבעיה. עילם ואני ניגשנו אליה,
אחד מכל צד, וניסינו לדבר איתן על העניין. הסברנו להן כמה שזה
לא נעים למיכל, ושהן צריכות להפסיק להאדים בלי רשות. גם להן
אמרנו שאנחנו לא נהסס לנקוט בצעדים קיצוניים אם לא נזכה לשיתוף
פעולה. מיכל הנהנה, קיבלה את ההוראות שלה, ויצאה גם היא.
דקל נכנס, ובקול עולה ויורד תיאר לנו את הבעיה. עילם הפסיק
אותו באמצע, והורה לו לפתוח פה גדול. עילם הסתכל ישר לתוך
הגרון של דקל, ישר על מיתרי הקול, ובטון קשוח הסביר להם שכדאי
להם לשתף פעולה ולהפסיק עם השטויות. נתנו הוראות לדקל, שהבטיח
לשתף פעולה, ושחררנו אותו לדרכו.
אחרונה נכנסה אורית. הבטן שלה רטטה וגלשה החוצה מתוך מכנסיה עם
כל צעד. ניגשתי אליה ובטון הקשוח של עילם, הסברתי גם לה כמה
חשוב שיתוף הפעולה שלה, ושאם היא לא תשנה את דרכיה הסוררות -
אנחנו נגרום לה להצטער על כך. גם אורית קיבלה הוראות, ויצאה מן
החדר.
עילם ואני חייכנו זה לזו בחיוך שבע רצון. שלב א' בתוכנית
החינוך-מחדש יצא אל הפועל. עתה נותר רק לחכות לפגישה הבאה.

הפגישה הבאה התנהלה באותו פורום, באותו המקום. ראשון נכנס
זאביק, רגליו חבושות והוא נעזר במקל הליכה כדי לדדות. עילם
ואני החלפנו מבטים והבנו שזאביק נאלץ להיות קשוח עם רגליו
הסוררות. זאביק חייך ואמר שלמרות העונשים שנאלץ להטיל עליהן,
זה השתלם - לרגליו כבר אין רצון משלהן והן לא עושות מה שהן
רוצות. נכון, הן גם לא עושות כל כך את מה שהוא רוצה שהן יעשו,
אבל היי, לפחות הן לא מתמרדות.
עילם חייך חיוך מהוסה, ופנה הלאה, אל מיכל. מיכל חייכה ואמרה
שהיא כבר רואה שיפור: אמנם אוזניה מאדימות עדיין, אך היא
מענישה אותן כשצריך, והן יותר לבנות משהיו. הצצתי באוזניה,
וראיתי שהן אכן לבנות - מהתחבושות שנכרכו סביבן. העפתי מבט
מבולבל אל עילם, שמשך בכתפיו ופנה אל דקל.
דקל הנהן לעברנו, ועל לוח מחיק קטן שנשא עמו, כתב לנו שהבעיה
נפתרה. הוא פער את פיו ועילם הציץ לגרונו. עילם החוויר מעט
ואמר שמיתרי הקול שלו חתוכים. דקל הנהן וחייך באושר. הוא כתב
שהוא נאלץ להיות קשוח מאוד, אך זה עבד - הקול שלו לא סורר עוד!
הוא התיישב ליד זאביק ומיכל שהרעיפו עליו שבחים, ואורית נכנסה
לחדר.
אורית הייתה חיוורת מאוד, אך על פניה התנוסס חיוך ניצחון. עילם
פנה אליה, והיא סיפרה לו בקול חלוש שהמאבק שלה נשא פרי, שבטנה
הסוררת כבר לא מפריעה לה, שהיא הכניעה אותה. היא הרימה מעט את
חולצתה, ואני ראיתי את המחוך ההדוק מדי על גופה. אורית פלטה
קול קטן והחליקה. עילם מיהר לתפוס אותה, ואני הזעקתי אמבולנס.

אחר כך הדברים קרו מהר. יחד עם האמבולנס הגיעה ניידת משטרה,
ואני ועילם מצאנו את עצמנו בחדר חקירות. אחרי שעות של חקירה
ואזהרות חמורות מהשוטרים, שחררו אותנו, ואנחנו חזרנו הביתה,
מבינים שהשיטות שלנו אולי לא היו מוצלחות כל כך.

בסופו של דבר, אולי האף הסורר של עילם היה סתם אף אלרגי לפריחת
האביב...

לאביב :)