חג החירות
כולנו מסובים
כמו אותו חד
שקנה אבא בתרי
זיזי משפחה
מזווה של זיכרונות
קושיות יותר מכוסות יין.


זה מתחיל תמיד מחשבון נפש,
שנמשך לתענית
שמתחלף באבל על מישהו יקר
שקודש ונענה
מתישהו פורץ המרד
מתישהו צריך לשים מסיכה
לצאת לחירות
להתייחד עם המתים
להכריז על עצמאות
לבכות את הבית שאבד.


יהודים.

ובליל הסדר בפלוריאנאפוליס
מאלתרים אחד אלוהינו
מוזגים ארבעה כוסות.


אלוהים שלי
ניסיתי לנהל את הסדר
בין פרצי הצחוק
יללות היין
ונשימות העשבים.


ירח שייט מעל האוקיינוס
ניסיתי לספר על ים אחר
על קרע חיובי.


כולם אוהבים אותך כאן
בתוך השלווה האינסופית
מעבר לגבולות האיסור
הקשב
הם שרים אחד אלוהינו.


ובליבי מוכה הגעגוע,
מעבר ליופי הנדיר
ששוכן כאן קרוב לעננים
ממלמל לעצמי בהודיה
לשנה הבאה בירושלים הבנויה.

בחיפזון
כמו אזלו המים
והבצק לא תפח
ומי בעצם כן.


ובעבודה קשה
שנאמר
ושנעשה
ואילו הוציאנו.


ובאותות ובמופתים
זוהי
המילה הכתובה
שלא נאמרה
ושנכתבה
בצל בכורות הרוגים.

ובכלל
גם החירות הייתה אחרת
פיסית
מוחשית
מרכבות ופרעונים
מכות וימים
וגם אנחנו
אחרים היינו
ולא כאילו אנחנו,
ובנינו
ובני בנינו.
לא.
לא היינו שם.