|
המדוכאים. עלובי החיים, אלו החיים מהיד אל הפה. אני רואה אותם
בכל בוקר עושים את דרכם בין קרני שמש ראשונות אל תוך הריקנות
של שגרת חייהם. זו אולי יומרנות להגיד את זה. יש בזה משהו מאוד
מתנשא ומנוכר מצדי כלפי אותם מכתתי רגליים עייפים ושחוקים.
לחלק מהם יש משפחות. אולי לכמה מהם יש נכדים. מי יודע. בטח לא
אני.
קשה לשים את עצמך בנעליים של מישהו אחר כמעט בלתי אפשרי.
לפעמים אני מסנה לדמיין את עצמי בתוך אותה כהות מטשטשת. בן 30.
איש עבודה שעושה לביתו ולמשפחתו. קם בכל בוקר עם שליחות אצילת
נפש ונושא על גב כפוף עשרות חלומות שבורים על זהות שעבדה, על
מי שיכולתי להיות. קשה לעכל את זה.
בתחנת האוטובוס מתיישבת לידי אישה מבוגרת עם סל פלסטיק קטן
ותחת גדול. היא משלבת רגליים ומדחיקה אנחה אמביוולנטית. היא
נאנחת כי הוקל לה ועכשיו היא יכולה לשבת סוף סוף אחרי שקמה
והתלבשה והתאפרה לכבוד היום הבנאלי הזה. אבל החלק השני של
האנחה, החלק המיוסר, נובע מקוצר רוח. הוא רוצה עוד לשבת כאן
איתי בתוך הבועה הנוחה הזו של תחנת האוטובוס השקטה עם קרני
השמש המלטפות אבל האוטובוס, האוטובוס מאחר.
אני מציץ בשעון הדיגיטלי שלי ורואה שהשעה שלוש דקות אחרי שש
וחצי. האוטובוס עוד לא הגיע. האישה מתחילה להראות סימני
עצבנות. היא מחליפה רגליים, מתופפת באצבעותיה השמנוניות על
כסאות הפלסטיק שבתחנה. בשש שלושים וחמש האוטובוס מגיע לבסוף
מפינת הרחוב אני מרים את תיק הגב הקטן שלי ובוהה בו במבט של
חוסר אונים.
המושבים ריקים ואפורים בשעה הזו של הבוקר ואני מתיישב מקדימה
במקום הקבוע שלי. האישה מתיישבת במושב שלפני. האוטובוס מחליק
הלאה אל התחנה הבאה ואני מנסה להעלם לי קצת אל תוך השינה עד
שהוא שוב יעצור. נורא בודד כל כך מוקדם לפני שכולם מתחילים
לרוץ. אין שום דינמיקה מסביב. הכל סטטי עד כאב. זו השעה שהכל
מתחיל ונדמה שהכל כבר נגמר. השעה של האפסים. |
|
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.