אריאל שם כל חודש אלפיה בצד. שיהיה. בשביל הטיול לחו"ל בשביל
הרמקולים בסלון, בשביל המעיל עור ההוא שראה פעם בקניון.
הפיקדון עומד כבר על שבעת אלפים שקל אבל אריאל לא נוגע. שיהיה.
אף פעם אי אפשר לדעת. הוא גר לבד ועושה משכורת של ארבע וחצי
בשמירה אבל כמעט הכל הולך על השוטף. אלף חמש מאות שכר דירה, לא
כולל חשמל ומים. השאר הולך על אוכל ויציאות. הוא לא יוצא הרבה
אבל כשהוא יוצא הוא שותה. שותה הרבה. "זה מה שיהרוג אותי בסוף"
הוא חושב ומטיח עוד כוסית על הבר. הוא לובש ג'ינס צמוד משופשף
וחגורה שחורה עם אבזם כסוף גדול שמייצבת את המכנס על המותניים.
חולצות תמיד אותן חולצות כי זה לא באמת משנה מה לובשים עם
ג'ינס.

המשכורת נכנסת בעשירי לחודש. אריאל מביט בתלוש הכחול ומחייך.
הוא בפלוס. פלוס של 500 שקל. החודש הזה אפשר לשים בצד קצת
יותר. בבית הוא מכניס את התלוש למגירה יחד עם המשכורות האחרות
שהצטברו והולך לישון. בבוקר, כשהוא קם ומתלבש, כמעט בלי
להרגיש, הוא מהדק קצת את החגורה והאבזם הכסוף משפשף לו את
המפשעה כשהוא הולך ברחוב. זה קצת מפריע אבל לא ממש. לא ברמה
שיהיה אכפת לו. רק בסוף היום כשהוא חוזר הוא שם לב שנשאר מתחת
לפופיק סימן אדום.
בחודש אחרי זה כמעט בלי לשים לב, הצטברה עוד אלפייה. אריאל
מחייך חיוך גדול והולך הביתה מבסוט. אלפיים! הוא הצליח לחסוך
אלפיים שקל! זה משהו באמת. הוא מכניס את התלוש למגירה ופותח את
המקרר הקטן. בא לו לחגוג עם איזה בירה אבל אין בירה. אין. יש
רק קולה זולה מלאה בכימיקלים שהוא קנה אתמול בסופר עם כמה
שניצלים במבצע. הוא לוקח שלוק ומתעלם מהטעם. לא נורא. לכל דבר
יש מחיר. בבוקר הוא מהדק את החגורה עוד קצת וזה נהיה יותר קל
כי הוא נהיה קצת רזה פתאום.
בחודש הבא אריאל לוקח את המשכורת ואפילו לא מסתכל על התלוש.
הוא כבר יודע. הוא חישב את הכל כבר מזמן. החודש הזה יש לו
אלפיים חמש מאוד בצד. הוא מכניס את התלוש למגירה והולך לישון.
בבוקר כשהוא בא להדק את החגורה הוא כבר לא יכול כי נגמרו
החורים אז בדרך לעבודה הוא קופץ לחנות בגדים שיוסיפו עוד כמה.

הכסף זרם והחיים של אריאל נעצרו. פתאום אין אוכל במקרר אבל לא
נורא. אין כוח אפילו לצאת אבל זה בסדר. כל עוד יש כסף בחשבון
כל השאר פארש, רק שפתאום קרה משהו לא צפוי. בנוסף למשקל
ולשרירים המדלדלים, אריאל התחיל לאבד גובה. בהתחלה זה היה רק
חמישה סנטימטר ואחר כך עשר ומשום מקום החגורה יושבת על החזה
במקום על הבטן שנעלמה לה ועם כל יום שעובר זה הולך ומחמיר.
החגורה עוברת מהחזה המצומק אל מתחת לבית השחי ומשם אל הצוואר
הגרום כי זה כל מה שנשאר. אריאל כמעט נעלם, והוא התחיל לפחד
שכבר לא יישאר ממנו כלום אבל יום אחד זה פשוט הפסיק.

זה קרה ביום שאריאל תכנן לעבור לגור בחדר מדרגות כי הכסף של
הדירה פשוט היה יותר מדי בשבילו. הוא הידק את החגורה על הצוואר
והתכונן לצאת לעבודה אבל משהו לא היה בסדר. הוא לא הצליח
לנשום. הוא ניסה ללכת אבל הרגליים לא נשמעו לו. הוא פרכס לרגע
ואז צנח על הרצפה כשגופו הרפוי מפרפר מחוסר אוויר. הוא חרחר
ויבב וניסה להוריד את החגורה אבל היא הייתה מהודקת חזק מדי
והאבזם פצע לו את האצבעות. לפני שהכל נהיה שחור הוא הספיק עוד
לכבות את האור בחדר עם הרגל, בשביל לחסוך בחשמל.