הבופור שלי היה מפגן של עוצמה,
חולש על נוף עוצר נשימה,
על נהרות וכפרים ומקורות טבע עצומים,
היסטוריה מתקופת הצלבנים,
בבופור שלי נשמנו שמש אביבית,
אבל גם שלג וקור חודר עמוק בפנים,
היינו נעים בשבילים ובצירים,
מרגישים כמו בחו"ל -
אבל במדים,
מהבופור שלי צפינו על כולם,
הידהדנו בקול ד"ש לדרום,
מגג העולם -
שנמצא לא רחוק משם,
אומנם רצינו לחזור,
הרגשנו געגועים,
לפעמים גם פחדנו -
כשנחתו מעט פגזים,
הבופור שלי היה ספוג בדם
של אלה שעלו עליו לפני,
גם של אחרים
שעלו עליו אחרי,
שחוו את צדדיו האחרים,
הם לא נהנו ממפגן העוצמה,
או מהנוף עוצר הנשימה -
הם חיו מתחת לאדמה,
מפחדים להציץ
מפחדים להיפגע |