יושבת עם הספר ביד,
ולא מבינה למה בעצם הפסקתי את כל העיסוקים שלי בשביל לקרוא
אולי בשביל לחפות על הדמעות.
יושבת ובוכה וקוראת ובכלל לא מבינה איך אני מסוגלת גם לבכות,
גם להתרכז בספר ותוך כדי לחשוב על מליון דברים אחרים
הדמעות של הייאוש מתערבבות עם דמעות ההזדהות, איזה ספר מדהים.
לא פלא שהוא תירוץ לבכות מאחוריו
מצד אחד כל משפט בספר מוביל אותי לחשוב על שד אחר שרובץ עלי,
ומצד שני אני בולעת את המילים כאילו הן הדבר היחיד שהמוח שלי
עוסק בו כעת. רבת פעלים שכמוני...
לפתע, בלי שהכנתי את עצמי אפילו, סגרתי את הספר.
מספיק לקרוא לעכשיו.
אולי כי הבנתי שזה לא הזמן המתאים ויש לי הרבה מה לעשות,
ואולי כי זה אני לבד, אז אין מה לחפש תירוץ לדמעות.


למה, אפילו בספרים עם עלילה שלילית בסוף הכל טוב?
לא אמרתי שהסוף טוב...
זה פשוט מסתדר איך שהוא
בחיים העמוד האחרון הוא יומך האחרון,
אצלהם, בספר, הקונפליקט לפעמים נקטע.
אולי כי לסופר לא היה סוף טוב,
אולי כי הוא לא רצה לסיים את הספר בסוף רע,
ואולי כי הוא נהנה לחשוב שרק בסיפורים אפשר לקטוע בעיות ע"י
קטיעה של רצף כתיבה.