באותו הרגע הבנתי שאין דבר שאני רוצה יותר מזה. המחזה היה
מדהים: שורות-שורות של צוערים מילאו את רחבת המסדרים וכומתות
ושרוכים בשלל צבעים קישטו את המקום. הם התרגשו, ואני התרגשתי
יותר. הם בכו, ואני בכיתי יותר. ונזכרתי שוב למה אני כל כך
אוהבת את המדינה הזאת, ולמה אני לא אחליף אותה לעולם. המפקדים
חשפו להם את הארונות, והם הצדיעו בהמנון. בסוף הם גם עשו ספירה
לאחור וזרקו את הכומתות, ואני עצמתי עיניים וחלמתי איך אני
אעמוד במקומם בעוד כשנה. איך כל המשפחה והחברים יבואו לראות
אותי, ואני אעשה כל הטקס ת"סים. המפקד יחשוף לי את הארון, הצלם
המעצבן הזה יצלם אותי ולא יהיה ברור אם אני בוכה או צוחקת, ועל
הראש תהיה לי את הכומתה הכי יפה שיש, שחורה (הלוואי!). אמא
תבכה ותצעק "זאת הבת שלי! זאת הבת שלי!" ואבא יצדיע לי. כולם
יהיו גאים בי ואני אהיה הכי גאה בעצמי. סג"מ תמי-לי יפה. אני
ארגיש גאה להיות חלק מצה"ל, וחלק מהמדינה הזאת. אחת מתוך מעטים
יחסית שעברו את כל המסלול והגיעו לסופו. או שבעצם זאת תהיה רק
ההתחלה, כי קצונה זה לא תפקיד - זו דרך חיים.
וזה לא קל, אבל זה אפשרי, ואני אעשה הכל כדי להגיע לשם. "קשה
יש רק בלחם וגם אותו אוכלים" - עם הרבה השקעה, חברים ומוטיבציה
אני אצליח.
30.3.07 - קצת פחות מחודש לפני סיום קורס יעודי. הדרך עוד
ארוכה ומפותלת. |