לונה יושבת בפתח ביתה ומקפלת כביסה. מנהג זה, מנהג קבוע הוא,
ולא רק כביסה היא מקפלת כאן, גם מגהצת ובוררת אורז ועדשים
ומיני קטניות, ומקלפת פול וחותכת בצל ובכלל עושה את רוב
המלאכות בחוץ ליד דלת ביתה.
    כולם מכירים את לונה, ומראיה ליד הדלת נפוץ ורגיל כמו
הבניין בו היא גרה מזה שנים רבות, ואין אחד היודע מי היא
ומניין באה ומה פרנסתה, דומה שהיא שם מאז ומתמיד, ולולא הייתה
שם, הייתה השכונה חסרה ואנשי המקום אינם מדברים איתה אלא לשאול
לשלומה ולשלום ברונו.
    ברונו גם הוא חידה בעיני הבריות, זקנו העבות ושערו
המדובלל מסתירים את תווי פניו, וכמו לונה גם הוא בן בלי גיל.
גופו הרזה והצעיר מהווה ניגוד לזקנו האפור שאניצים בלונדינים
משוחים בו ולקמטים הזעירים סביב עיניו המחייכות בטוב לב
תמידי.
    ברונו מבקר את לונה מידי יום בשעות הצהרים. עומד הוא ליד
השער ומחייך את חיוכו הטוב ומביט בה באהבה רבה, בגדיו הדלים
תלויים עליו ורגליו מעבירות משקל מרגל לרגל.
לונה מביטה בו בעיניים שצבען הכחול דהה זה מכבר וחיוכה מעלה
קמטוטים זעירים סביב עיניה. פניה חלקות אך ניכר בהם שאינן של
אדם צעיר.
    לונה קמה מכיסאה וניגשת לפתוח את הפשפש. חלוקה התכול עוטף
גוף רזה ושברירי ומתנפנף סביב קרסוליה. ללא אומר היא פותחת את
השער וברונו ממהר פנימה. היא מביטה בו בשקט. הוא גבוה ממנה
כמעט בראש והיא נאלצת להרים את ראשה המלא תלתלים בלונדינים
צבועים כדי להביט בו.
מעולם לא שמעו אותה מדברת איתו, כולם יודעים שברונו אילם
ותחילה חשבו שגם לונה אילמת, אלא שמידי פעם הייתה פולטת מילה
מעבר לניד הראש הקבוע שלה וכך ידעו שאינה אילמת.
    מספרים שיום אחד, בפורים, באו לביתה של לונה שלושה גברים
במסכות וביקשו לתת לה משלוח מנות בשמו של פלוני, רב גדול
בירושלים. היא הזמינה אותם בתנועת יד רחבה ובחיוך טוב להיכנס
לביתה ולצייד אותם באזני המן שאפתה כדי שיחזירו משלוח לרב.
משיצאו השלושה לדרכם לא יצאה היא איתם, וברונו, שהגיע זמן קצר
אחר כך לא הבין מדוע אין לונה מחכה לו בחוץ ומדוע הפשפש פתוח.
נכנס לדירה ומצא אותה פצועה על הרצפה בחדר השינה ללא הכרה. רץ
החוצה ובהתרגשות רבה אחז בזרועו של עובר אורח והצביע, כולו
רועד, על דלת ביתה של לונה.
    אמבולנס פינה אז את לונה לבית החולים והמשטרה בדקה בבית
את בדיקותיה והשכנים היו מצטופפים נרגשים בחצר ומספרים אחד
לשני על שלושת הרשעים שעשו את הנבלה הזאת בלי לב ובלי רחמים.
ויעקב, בעלה של שרה השכנה מלמעלה, עשה מגבית בין דיירי הרחוב
והזמין מסגר אמן שהתקין סורגי ברזל על הדלת וכל החלונות בביתה
של לונה.
    ורק ברונו עמד במבוא הבניין ושתק והביט באנשים בעיניים
עצובות. וכשכולם התפזרו נשאר הוא בפתח הדלת במקום הקבוע של
לונה וסירב ללכת משם. שבועיים לא מש ממקומו עד שלונה חזרה מבית
החולים. וכל אותו זמן הייתה שרה, אשתו גדולת המימדים של יעקב,
מטפלת בו ומאכילה אותו במקום לונה. הייתה מדברת איתו בשפת
לדינו השגורה בפיה יותר מהעברית ומספרת לו על מצבה של לונה
ומרגיעה אותו. הוא היה מביט בה ומחייך את חיוכו הקבוע והיא
ראתה כיצד לאט לאט משתנה ההבעה בעיניו והפחד עוזבן והטוב חוזר
לקנות שביתה במבטו.

    מאז עברו הרבה מים והחיים חזרו למסלולם. לונה הודתה
לשכנים על הסורגים והייתה משתמשת בהם לתלות צמות של שום ופקעות
של רוזמרין ופלפלים אדומים חריפים לייבוש.
    באותו יום בו הייתה מקפלת כביסה הרגישה לונה כאבים בחזה
וחולשה שלא הטיבה עימה, בקול חלוש קראה לשרה וזו ירדה במהירות,
עד כמה שמימדיה אפשרו.
משראתה את לונה הזעיקה מיד את בעלה וזה הזמין אמבולנס. בינתיים
לונה, שהושכבה במיטתה ע"י שרה, הייתה ממלמלת ומסמנת באצבעה
לשרה שתתקרב אליה. הטתה שרה את אזנה לפיה של לונה ושמעה אותה
אומרת
"ברונו, ברונו..."
וכשברונו הגיע בצהרי אותו יום ראה את שרה יושבת על כסאה של
לונה וממתינה לו. היא קמה ממקומה והושיבה אותו על אותו כסא,
חיבקה את ראשו אל שדיה האימהיים ודמעותיה הרטיבו את שערו. כך
היו שעה ארוכה.
    אחר כך נכנס ברונו אל הבית ויצא עם תמונה ממוסגרת של
לונה. הוא הצביע על המספר החקוק על זרועה של לונה ואשר נראה
בבירור בצילום, אחר כך חשף את זרועו והראה את המספר הטבוע על
זרועו, המספרים היו זהים למעט הספרה האחרונה שהייתה עוקבת.
אחר כך ברונו התיישב בכיסא ובעודו מביט בתמונה אמר
"אמא".  
    ברונו ממשיך להגיע מידי יום לבית, שרה דואגת לו. חיוכו
הטוב נעלם והתחלף בעצב קבוע. ורק לעיתים, כששרה תולה פלפלים
חריפים אדומים לייבוש על הסורגים, חוזר החיוך הטוב לשכון על
פניו לרגעים ספורים.