בובה מצולקת, רודפת אותי בחלומותי.
לבושה לבן, עיניים כחולות,
צועקת, מקללת, מושכת וקורעת
את שערותיה מהראש.

אחוזת דיבוק, משחקת מחבואים
בתוך מעגל של שדים,
היא מין בובת סמרטוט כזו
שנשלטת על ידי כוחות רעים.

וממני מבקשת להצטרף אליה,
למרדף, לטרוף שעוטף אותה.
מושכת אותי לתוכו לאט,
ואני נכנסת בחלום אחריה.

ובחלום, עולמה אפור הוא ומפחיד,
דמויות מעוותות זוחלות בו כנחשים,
והיא רק מסתכלת, מאושרת שיש לה שותף
שלו תוכל לספר
את כל הדברים שבדרך כלל לא מספרים.

וכאשר רציתי לעזוב,
צעקת כאב יצאה מגרונה,
ואני, משותקת מפחד בתוך אותו עולם
מבינה כי אני סגורה, אין לי דרך יציאה,
ושאותה בובה מצולקת
לא תיתן לי מנוחה.

היא בודדה ועצובה
ותעדיף למות מאשר להישאר לבדה,
ולכן היא כל לילה מכניסה אותי לעולמה.
ואני, מקשיבה לקולות שיוצאים מתוך גופה
אך לא יכולה להבין, לא רוצה אפילו לנסות.
מצידי שתישאר תמיד כלואה בתוך יער שחור ועמוק.

תמיד בובה מצולקת על חוטים של תקווה,
ואיש מלבדי לא יודע
זהו הסוד שלי ושלה.
ואולי היא, בסופו של דבר,
תצליח להכניס אותי לצמיתות לתוך עולמה

ואז באמת לא תהיה לי דרך חזרה.