[פרט א' - יעל, סצינת מראה]
"אני יודעת שאני אמות יום אחד... בעצם , מה זה יודעת? ברור לי
שככה העולם עובד. אז למה אני יושבת פה ובוכה? גם ככה כבר עברה
שנה מאז שאמרו לי שהמצב אבוד ושבטוח תלך. אפילו אתה אמרת
שתמות, אני זוכרת שצחקת, צחקת ורצית שגם אני אצחק, איך אתה
מצפה שאני אצחק? זה ייתן לך הרגשה שאתה טוב יותר עם עצמך?
שנאתי אותך באותו הרגע, באמת שכן.
אתה עומד ללכת, הגוף שלך נפרד ממך באטיות ואתה צוחק על זה?
הרגשת שמיצית כבר הכול. אפילו אמרת לי שאתה מאושר, שזה
מאלוהים.. איך אף פעם לא הפסקת להאמין בו?"

[ניגשת למראה , ליטוף שיער]
"רצית שאני אצחק ? הנה, אני צוחקת. אבל על עצמי, מנסה לדבר
לאחד שבכלל לא עושה טובה לענות לי? איפה אתה? לאן השמיים לקחו
אותך? אלוהים נחמד? פגשת את סבא שמואל? את ישו? את רבין? את
היטלר? את זוהר ארגוב, שהיה ללא ספק הפרח בגנך, עד הרגע שבו
הגן נסגר?
אמרת שתופיע לי בחלום אחרי שתלך, אבל לא הופעת. ובכלל, מאז
שהלכת אין לי יותר חלומות.
כנראה שהדמיון שלי מת ברגע שהגוף שלך מת , ואני יכולה להבין
למה.
ובכלל, איך גוף מת? זה אתה, זה לא אתה, הוא כן, ואז הוא לא,
הוא נושם
וברגע הכול נגמר. בום! ירייה נפלטת מהרובה,כיכר רבין, 1995,
הכול נגמר.
טראח! 'בחור בן 18 צרך מנת יתר של הרואין ונמצא זרוק ללא רוח
חיים.' שיפסיקו לזיין את השכל. הבחור ההוא היה מת מזמן. ואני
מתה בלעדיך, הבטחת. אמרת שאם יהיה סבבה בגן עדן אז אחרי שאני
אמות נשב על איזה חוף ונרד על נרגילה. מה אתה אומר? כיף שם?
נו! תענה לי, כדאי לי להצטרף אלייך?
אה, ודרך אגב, הגדילו קצת את מינון הכדורים היומי מאז שהלכת.
הכול פה לבן, ממש כמו בגן עדן!  לבן שם, לא? בכל מקרה,אני לא
יודעת מה קרה, אבל בזמן האחרון אתה קצת סנוב אז אני מקווה
שתפסיק להיות סנוב ותענה לי."

דמות 2 [לילך - סצנה 3] : "ככה היא מתנהגת מאז שידיד שלה נפטר,
לא מפסיקה לדבר אל המתים.
אני אגיד לדוקטור שצריך להגדיל את מנת הכדורים היומית. "