כל שאבקש במצוות הרגע,
לנסות לשער בנפשי
איך זה כל הדברים הנפלאים,
האיומים,
הכלואים ביותר
מסתיימים באותה ההברה?

על אמא יודעים שהיא אחת
וגם פצעיה זבים דבש.
על המלחמה אומרים שאכזרית,
כשהאין מזכיר את הקיים.
על אדמה יושבים כדי לשקוע,
להתחבר לרגע אל השורשים.
על הכלימה מספרים שאין לה אחות,
רק אחים לוחמים.
ההסכמה כמו אבן דרך,
חמוצה בטרם, שוכחת בדיעבד.
השממה גוזרת בחיתוך חד
זיכרון של חיים בבדידות מלוחה.
את העורמה נוהגים להבין
כעירום האמיתי מכולם.
מן הדממה נפטרים ברעש ומעשה,
רק כדי להימנע מלהאזין לאמת.

איך זה כל הדברים האבודים
גם בהווייתם
צווחים בלחש את אותה ההברה?

אל השמימה מתרסקים או מתברכים,
תלוי מאיזה צד של המשוואה מרגישים.
מן ההחלמה מבינים
שתמיד צריך להבריא.
את ההשכמה קבעו
להפריד בין ימים וזיכרונות,
כי כל יום הוא מסע.
על הנשימה אומרים,
שמספיקה רק אחת בחסרונה.
מן התקומה לומדים
על ציר המפלות.
בזכות האשמה יודעים
את הקו חמור הסבר בין סליחה ושכחה,
כמו חומה הוא עומד,
שהרי תמיד ישנם דברים להפריד ביניהם.
מן ההתאמה מצפים לאזוק את השוני עיוור.
אל ההקדמה מצרפים תמיד ציטוט עז רושם
שתהא לו חתימה בלב ובמעש.
מן הזרימה לומדים לצפות
שגם היציבים בדברים יימחקו אל סחף נסיבות,
כי תש כוח תהודתם של הדברים ברי הקיימא.
את ההשלמה נוטים לדחות עד יעבור זעם,
שלא ייקברו מפרפרים ומעזים
ניצנים של זעם,
חבויים ומנצחים מלכתחילה.