באותו הזמן ירד גשם, ורציתי לצאת לשחק בחוץ, אבל אימא לא
הסכימה. היא החזיקה את ידי חזק, עד שממש הכאיבה לי ונהייתה
לבנה. אז היא התחילה לבכות ונבהלתי. היא התכופפה וחיבקה אותי
חזק, והרגשתי את גופה רועד. התחלתי לפחד ולא ידעתי למה. "אימא,
את מרטיבה אותי" אמרתי, וליטפתי את שערה, אבל היא לא הקשיבה,
והיבבות שלה חזרו כהד ברחבי כל החדר כמו מקהלה. מקהלה של אנשים
בוכים. אז סבתא באה ודיברה אליה בשקט באוזן, מחבקת את כתפיה
מאחור. אימא עזבה אותי, חסרת עניין פתאום. סבתא הובילה אותה אל
אחד מכיסאות הפלסטיק שבפינה. היא התיישבה על אחד מהם, וסבתא
התיישבה לצידה.
נותרתי לבד. רציתי לצאת החוצה,לשחק בגשם. רציתי להירטב. אז
התחלתי ללכת. ישר. ישר.
פתאום ראיתי מישהו מתקדם לעברי, נושא שק גדול על גבו. הבטתי
בו. הוא הבחין במבט שלי וחייך. החיוך שלו גרם לי להרגיש קצת
יותר טוב. "שלום חמוד", הוא אמר והתקרב אליי. התביישתי לדבר
אתו, אבל המשכתי להסתכל עליו ועל החיוך שלו. בשקט.
"אתה כאן לבד?" הוא שאל והביט סביב, ואז הוסיף "איפה ההורים
שלך?"
רציתי לענות לו, אבל לא אמרתי כלום. הוא הביט בי רגע ארוך, ולא
אמר דבר. "אתה יודע מה?" הוא אמר לפתע, "אני רוצה לתת לך
הפתעה. יש לי מתנה ממש מיוחדת בשבילך. רוצה לראות?"
שתקתי. הוא חייך. הוא פרם את קשירת השק ופתח אותו, כך שאוכל
להציץ פנימה. הבטתי פנימה. בובות. כל כך  הרבה בובות. דובים.
ארנבים. נמרים. כלבים. חתולים. יפים. הם נראו כל כך רכים.
"רוצה אחד?" הוא שאל, עם העיניים הטובות שלו. כל כך רציתי
להגיד לו משהו. שאני אגרום לו לצחוק, ושיקרא לי חמוד, ושילטף
לי את השיער. אבל לא היה לי מה להגיד.
הוא שלף מהשק בובת נמר מפוספסת, כתומה, והושיט לי אותה. רציתי
להודות לו. רציתי לספר לו מה קרה. רציתי כל כך שיאהב אותי. אבל
לקחתי אותה בדממה. "בבקשה" הוא אמר, והניח יד על ראשי, ואז שוב
נטל את השק על גבו והלך משם, שורק לעצמו. קראתי לה נלה, כמו
נלה ממלך האריות. למרות ששם נלה הייתה בכלל לביאה ונלה שלי
הייתה נמר. לא היה אכפת לי. כל כך שמחתי. כל כך אהבתי אותה,
יותר מכל דבר אחר. אני חושב שזה אסור לאהוב משהו כל כך הרבה.
במיוחד בגלל שדברים מתים. אפילו בובות. הם תמיד מתים בסוף.
חזרתי למקום שבו אימא וסבתא ישבו. כבר לא התחשק לי לשחק בחוץ.
בדרך זרקתי לפח את השאריות של נלה. בכיתי. כי נלה מתה. הרגתי
אותה, וזו לא הייתה תאונה. אימא חיבקה אותי, וסבתא אמרה שנהיה
חזקים ושהכול יהיה בסדר. והן בכלל לא הבינו אותי, שבכיתי כי
נלה מתה (ולא! לא בגלל הסיבה האחרת). והעדפתי להרוג אותה בעצמי
מאשר שמישהו אחר יעשה את זה.
שאני אהיה זה שיהרוג אותה.
שהיא לא סתם תעזוב אותי, ככה. פתאום.
שאני אדאג שזה יכאב לה כמה שפחות.
ואימא אמרה "אתה יודע שאבא אהב אותך, נכון?"
ולא עניתי.