השקט מסגיר את העובדה - אין ממש דחף ללב שלי לפעום.

וכשיבוא היום הזה, היום המיוחל? הלב שלי כבר יפסיק לנוע על
צירו - הוא יחדל לפעום, לזוז, הוא יירקב אי שם בחלל האין סופי,
עמוק בחשכה אני מנחשת.


הגיון מתערבב ברגשות, מעין טיפות של גשם על האספלט, הגורל בחר
בי להפגין זאת לבין הסובבים, אך אני? מפנה את עורפי ומחייכת
חיוך אדיש, סמל לאי הסכמה וודאי.


הבריחה העצמית הזו לא מועילה לי לדבר, אך כמו שאמרתי, גורלי
הוא להפסיק. אולי לא היום אך יבוא היום, אולי מחר.


.