|
ברגעים אחרונים של נשימה,
בדקות אחרונות של ראיה
בשניות אחרונות של ידיעה
אני שותק בדרכי אל הלא נודע.
תמונות של שנים שעברו אפורות
זכרונות טובים כמו חוליות חסרות
ואני חונק את הדמעות, העיקר לא לבכות
בעוד רגע אני לא כאן, אני רחוק
בעוד רגע אשאר רק זיכרון מתוק
זיכרון של אחד מתוך שישה מיליון
בדרכי מתקרב לאל עליון
מנסה לעודד אך לא מתעודד
עם כל רגע שעובר אני יותר מפחד
משפחה וחברים מסביבי משקפים לי אותי
גורמים לי לקלוט שזה כל כך אמיתי
מעבר למראה הגופות וריח הגז
מעבר לפחד והבכי העז
אני שומע צעקות של שמע ישראל
ואני עצמי מתחיל להתפלל
בתוך תא גזים ממלמל מילות בקשה אחרונות
אלוהים בשמיים עשה שיזכרו
את מי שנלקחה לו הזכות לחיות.
את כל מי שהוכה ונחבל
את כל מי שבגלל היותו יהודי, סבל
את כל מי שפעם פרח ועכשיו נבל
ברגעים אחרונים של נשימה
בדקות אחרונות של ראיה
בשניות אחרונות של ידיעה
נושם עמוק, נכנע לגז ונעלם. |
|
|
אני רוצה לתקן
עוול נורא שנעשה
למרקס. מה שהוא
בעצם אמר, וזה
סיפור אמיתי,
היה "הדת היא
אופיום להמונים,
ונחמתם היחידה
של החלשים
והמסכנים",
כלומר הדת היא
דבר טוב. זה
שלנין הוא חתיכת
טמבל וקיצץ את
המשפט באמצע, לא
אומר שמרקס
טיפש. זהו.
רמבו 2 משנה את
ההסטוריה |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.