שלומית בנימין / השעון |
שנשאה סלים מהשוק.
כך נשאתי אהבתי.
הורגלנו בהם,
באלה המשרכים רגליהם
כך חיפשתי בית,
להניח.
גלי קמטיה על עיניים ירוקות
זכורים לי מילדותי
ידיה הפוכרות בבשר
האם שהייתה בשבילי.
עשר שנים לבדי,
ומבטה-
בריח סירי שבת שזוחל לרחוב,
בעיני הירוקות שלי.
שעון היד שלה עוד מתקתק
על ידי השמאלית, כאות ברית
מראה את השעה הנכונה
וכמו הכאב, לא מתחשב בשנים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|