איש השבלול
שבלול מחליק לו לאיטו
בחלל האינסופי
ארשת פניו עוטה חיוך מוזר
אשר איננו אמיתי
שבלול מחליק לאיטו
על אבן קרה
ועברו עידנים
מאז ההתחלה
אך השבלול עודנו מחליק
ולא שינה הקצב
ארשת פניו החלה עוטה
עיניים שאננות של עצב.
שבלול אינו עוצר
במאבק בלתי פוסק
הוא נע וזע ונד תמידית
במסע המרתק
שהוא שכח מזמן
מדוע הוא התחיל
אך הוא ממשיך לו במרוץ
בכדי שלא יאבד כליל.
שבלול החל לתהות
"מהו מקומי?
ומדוע אני ממשיך לרוץ
גם כשאין מתחרים נגדי?"
שבלול מחליק לאיטו
על ריצפה של בית
ארוכה ולא נגמרת
ומרגישה כשיט
של נשמה אבודה
בנהר האבדות
עד שבא לו אדם אחר
ובדריכה... סיים התהיות
ועכשיו, שבלול מחוץ למיאוץ!