לקום בבוקר, להכין קפה. לקרוא את העיתון של הבוקר בחוסר עיון,
ולעצור במדור הדרושים. לחפש במדור הדרושים עבודה, להתאכזב,
לזרוק את העיתון איפשהו בקצה החדר. שיחה קצרה עם עצמך, שיחה
טיפה יותר ארוכה עם הכלב של השכנים.
להסתכל על הטלפון בתקווה שיצלצל, כי בשלב מסוים, כשאתה גר לבד
בבית, אין לך עם מי לדבר חוץ מעם עצמך.
הכל בסדר. לא... הכל יהיה בסדר.

"בבית גדול, בעיר גדולה, שבמדינה גדולה, שבעולם גדול, חי אדם
קטן." זו משפט שנהגתי להגיד בכל פעם שמישהו בא אליי עם הבעיות
שלו. כנראה שהייתי הפסיכולוג הגרוע ביותר בהיסטוריה של
הפסיכולוגים באשר הם, אבל זה לא שינה לי כלום. זה או זה או
לבלות את היום שלי בוהה בתקרה... אני אומר לכם, אפשר להשתגע
מלחיות ככה.
המשפט הזה לא היה מעודד, ולא פעם תבעו אותי על זה שעודדתי את
אחד המטופלים שלי "לגמור הכל", אבל לא יכולתי לשלוט בעצמי.
כנראה שבאיזשהו אופן שיחקתי את אלוהים... כשאנשים כל כך ריקים
באים אליך, כל מה שצריך לעשות כדי לשגע אותם לחלוטין זה להסכים
איתם.

מרג'י היקרה.
אני כותב לך אחרי שלושה חודשים שלא דיברנו... אני מתנצל.
הבית בסדר, וגם החתול שלך נראה מצוין מאז שלקחתי אותו
לווטרינר.
זוכרת שכשהייתי קטן והיית באה לשמור עליי היית אומרת לי שהייתי
יכול להיות סופר מוצלח? החלטתי לנסות ולבדוק אם צדקת. אחד
המטופלים שלי היווה לי השראה..
אה, אני פסיכולוג עכשיו... אין לי תואר, וגם אין לי ספרי
פסיכולוגיה בבית, אבל אני טוב עם אנשים, וגם אין להם עוד לאן
ללכת חוץ מאליי. הוא התחיל לדבר איתי על זה שכשהוא היה קטן
אשפזו אותו בבית חולים, וכמה שהוא מתגעגע לתחושה של להיות שם.
זה נורא הזכיר לי אותי.
זוכרת שלקחת אותי לבית החולים אחרי שהחלקתי ופתחתי את הראש?
תמיד אמרתי שאני לא רוצה שזה יקרה שוב אבל.. תמיד רציתי שזה
יקרה שוב. אהבתי לראות את הדם על הרצפה, ואהבתי את הכאב התמידי
ואת תרופות ההרגעה, ואת האחות שתמיד טיפחה לי את הכרית.
אחרי הפגישה ניסיתי לכתוב. חרא! את טעית מרג'י, טעית בגדול...
אבל לא נורא, זה לא כאילו באמת התכוונת לזה. אני הייתי ילד,
ואת היית המטפלת שלי. היית חייבת לעודד אותי, כדי למנוע את
היווצרותה של המפלצת שאני היום.
תשמרי על עצמך.

יודע מה אני הכי אוהב?
- מה?
את הסחרחורות שיש לי מאז שאני קטן.
- מה טוב בהן? בדר"כ אתה פשוט מתמוטט אח"כ ומקיא את נשמתך עד
זוב דם.
אני לא יודע... זה תמיד גרם לי להרגיש...
- אנושי?
כן...
- אני מכיר את התחושה. קשה מאוד לתפקד כשהכל מושלם מידי.
אני לא מושלם.
- לא אמרתי שכן
לא אמרת שלא.
- אתה יודע שאני כבר לא יכול להסתכל עליך?
מה?
- כן... אני לא יכול להסתכל עליך יותר.
למה?
- תמיד נראת לי בנאדם מוזר.. בשלב מסוים זה פשוט נעשה מפחיד
מידי בשבילי.
אתה יודע איפה הדלת נמצאת.
- כן... ומשום מה אני לא מצליח ללכת.
זה כנראה קשור לעובדה שאתה קשור לכיסא.
- הו, הספקתי לשכוח... מתי אתה מתכוון לשחרר אותי?
זה תלוי
- במה?
מתי שהוא יגיד לי שאפשר לשחרר אותך.
- הוא?
אני נוהג לכנות אותו הוא. לא זוכר את השם שלו.
- אתה...
כנראה.

נוהגים לכנות אותי פסיכופט... אני חושב שאני פשוט מסתכל על
דברים בצורה שונה. הם כולם שם מחנכים לקבלת השונה... הצביעות
חוגגת.


הכל בסדר עכשיו. הכל נגמר.