אני לא יכול יותר, אני לא יכול. הכול מתערבב ומתמזג עם העבר,
ההווה שלי הוא בעצם העבר שלי, העתיד שלי בכלל נשבר לחלקיקי
זכוכית קטנים, שמרחפים מעליי בנגינה רכה. אני שוב מוצא את עצמי
בלילה, מאוחר מאוד, בחושך גמור, עם רגליים מכופפות במיטה, חושב
על כל הדברים האלה, כל מה שלא הספקתי ולא עשיתי בזמן. אני פשוט
רוצה שזה יעבור, שכל זה יעבור, שהכול יעבור. אני רוצה משהו
להיאחז בו, או משהו שייאחז בי.

אני מרגיש שאני לא שייך לכאן, אני מרגיש שכל מה שאני עושה כרגע
פשוט לא משנה, לא אכפת לי מהתעודה בבית ספר, לא אכפת לי
מהעבודה; כל מה שאכפת לי זה מהרגשות שלי, החברים שלי, האהבות
שלי, הדף והעט, והסיגריה שלי. אני פשוט לא מבין את זה. אני לא
מבין למה אני מרגיש ככה, אני רוצה לדעת למה דווקא אני, אבל אני
לא מוצא את מי לשאול, כי את עצמי שאלתי את זה כבר יותר מדי
פעמים.

אם הייתי יכול להחזיר את הגלגל אחורה היו כל כך הרבה דברים שלא
הייתי עושה או לפחות הייתי עושה אחרת. באותו יום, לפני לא יודע
כמה זמן, הייתי הולך פשוט לישון מוקדם יותר, היא הייתה רואה
שאני ישן והולכת והנה, סיפור אחד נפתר. ובלילה ההוא, אם
שלושתנו היינו מקשיבים, היינו הולכים לפרבר במקום למקלט והנה,
כל הצרות האלה לא היו קורות. ואם באותו לילה לא הייתי הולך
למסיבה שלה, הייתי נשאר בבית כמו שאימא שלי ביקשה ממני, הרבה
יותר צרות לא היו קורות, אפילו הקטע עם המשטרה לא היה קורה
בכלל. אם רק הייתי יכול להחזיר את הגלגל אחורה.

איפה אתה?! איפה אתה עכשיו?! מזיין את החברה שלך, שד"א יכולה
להיות הנכדה שלך! איפה אתה היית כל החיים שלי?! איפה היית, שיש
לך את הזכות לבקש ממני דברים?! אתה לא יודע מה עשית לחיים שלי.
אולי כלום ואולי כל כך הרבה. ממך למדתי מה לא לעשות, אימא
סיפרה לי קצת מהסיפור שלך, פתטי, זה מה שאתה. אתה סתם מתקשר
לפעמים בשביל לנסות להראות קצת אכפתיות, כי אתה הרי אבא שלי,
לא? אפילו ביומולדת שלי לא התקשרת! לא שלחת מכתב! כלום! ועליי
מסתכלים מוזר כשאני אומר שאני מחשיב אותך בתור מת, אתה אף פעם
לא היית שם בשבילי, אתה לא יודע עלי כלום! אתה לא מכיר אותי!
אז לך, תחזור לחברה שלך ולפוסט- מודרניזם שלך. בלוויה שלך אני
אזרוק פרח קטן של יסמין לתוך הקבר שלך, כי זה כל מה שאתה עשית
בשבילי.

נמאס לי להיות החבר הכי טוב, הידיד שתמיד עוזר, זה ש"אני תמיד
אוהב לנצח". זה מה שזוכרים ממני, שאני לא שומר טינה, שאני לא
כועס אף פעם. אבל למה אני נותן לאנשים אחרים לעבור אותי ועוד
לשים לי רגל אחרי זה? נמאס לי! נמאס לי שאני לא באמת יכול לקבל
את מה שאני רוצה, ואני לא יכול לשמוח עם מה שיש לי. "אתה תשיג
משהו טוב כל כך יום אחד". למה לעזאזל אתם חושבים שאתם יודעים
מה טוב בשבילי?! אני מחליט את זה! מה, גם את הזכות הזאת כבר
אין לי?!

אני פשוט רוצה לנוח, אני רוצה אהבה, מישהי ללחוש לה באוזן
מילים ממיסות, שלוש מילים.
ממתי לבקש משהו בשביל עצמך נהיה כל כך קשה?