קבענו להיפגש ב-20:00 בבית קפה במרכז העיר. הרגשתי מרוסק.
יצאתי מהבית שעה וחצי לפני הפגישה המיוחלת והסתובבתי ברחובות
העיר ללא כל תכלית. מסתכל על האנשים שסביבי, כל אחד וסיפור
חייו, כל אחד והתיק שהוא נושא עמו. פרצופים מוכרים, הבעות
שונות, כל אחד לעצמו. אנשים מתהלכים בחיפזון, עבדים של הזמן.
חשבתי על השיחה האחרונה ביני לבינה, אחרי שלוש שנים מלאות
חוויות, כנראה שזה הסוף. ידעתי שעל זה היא רוצה לדבר. החניתי
את הרכב בחניון והתקדמתי בצעדים גדולים לכיוון בית הקפה.
בית הקפה מפוצץ והומה אדם. מצאתי שולחן פנוי והתיישבתי. מלצרית
חיננית עם שיער קצוץ התקדמה לעברי. "תזמין משהו?"
"כן, אספרסו קצר בבקשה". היא אישרה את הזמנתי בחיוך חטוף.
פתאום ראיתי אותה מתקרבת וכמעט נתקלת במלצרית שניגשה לשולחן
ממול. היא התיישבה מולי, קירבה את הכיסא ואת גופה לשולחן ובהתה
בי עם עיניה החומות.  הסתכלתי עליה, זיכרונות של שנים התרוצצו
לי בראש בעודי שומע אותה מדברת עם המלצר ומזמינה שוקו. ילדונת.
"יובל, אני ממש ממהרת, בוא נעשה את זה קצר, שנינו יודעים על מה
מדובר וחבל שסתם נדבר ונדבר כשבעצם הכול כבר ידוע".
"צודקת," אמרתי בסמכותיות. ממתי היא הפכה להיות כזו רצינית?
הרהרתי.
"החודש האחרון מאד הכביד על שנינו", היא נאנחה והמשיכה: "ואני
חושבת שמיצינו, אני נורא אוהבת אותך יובל, אבל היחסים הפכו
קרים וזה הפך לדבר שלא ניתן לשאת". ושוב, היא צודקת בכל מילה.
הרגשתי הקלה, כאילו הדבר הכי נכון בעולם נעשה ברגעים אלו ממש.
דיברנו עוד כמה דקות, סיימנו לשתות וקמנו מהשולחן כל אחד
לדרכו. היציאה הזו מבית הקפה סימלה המון עבורי, מעבר ליציאה
במובן הבנאלי. סוג של סגירת מעגל, כל אחד פונה לדרכו שלו. בדרך
לחניון, התיישבתי על ספסל והצתתי סיגריה, זה עוזר לי לסדר את
המחשבות, ההסתכלות על העשן המתפזר באוויר גורמת לי לרמת ריכוז
שאפילו ריטלין 20 מ"ג לא יוכל לגרום.
לפתע, שמתי לב לפלאפון הנמצא על הספסל ללא בעליו. איזה באסה זה
לאבד פלאפון, חשבתי לעצמי. היום פלאפון זה לא רק שיחות יוצאות
ונכנסות, היום זה עולם ומלואו, זה תמונות, הודעות, שירים,
סרטים. אפשר ללמוד על חייו של האדם מתוך הסתכלות פשוטה במכשיר
הסלולרי שלו. לקחתי אותו ופתחתי את הפומית. לנגד עיניי התגלתה
תמונה של נערה בת 17 לערך, שצילמו אותה בשנתה. פנים של מלאך,
אף קטן וסולד, שפתיים מדושנות ואדומות, לחיים שמנמנות ומתוקות
ועיניים מלוכסנות מעט, עצומות וחולמות. חיוך עלה על פניי, כמה
תמימות, כמה יופי. החלטתי לקחת את המכשיר אתי, במקרה שמישהו
יתקשר וידרוש החזרתו. על מי אני עובד? אני מקווה שזו תהיה היא
עצמה. התמלאתי אהבה.
הגעתי הביתה, הורדתי נעליים והתיישבתי על הספה, הוצאתי את
המכשיר בהיסוס, האם מותר לי לחדור אל תוך עולמך, מלאך קטן?
רפרפתי קלות בהודעות הנכנסות. ההודעה הראשונה לכדה את עיניי:
"שירו'ש, כשאת רואה את ההודעה תחזרי אליי, אני לא רוצה להפריע
באמצע השיעור. אוהבת, נגה".
שירו'ש? מה זה אומר, שקוראים לה שיר? שירלי? אולי שירן? שונא
שמות חיבה. פעם, היו שמות חיבה ברורים. פשוט מוסיפים י' לסוף
השם. היום יש שמות שנורא לא דומים למקור, וגם אם כן, יש
מיליוני מקורות פוטנציאליים.
הרגשתי כמו אדם שקיבל תמריץ, אני חייב לדעת עליה עוד, על פני
המלאך, אני רוצה לדעת מי זו, היכן היא גרה, ולמה לעזאזל אף אחד
לא מתקשר לכאן?! אולי היא עוד לא שמה לב שהמכשיר נעלם, הנחתי.
נכנסתי לתפריט ומשם לעמוד התמונות. לא הרבה תמונות היו שם. כמה
תמונות מאיזו הופעה חיה של זמר שאני לא מצליח לזהות מרוב העשן
המדומה, תמונה של אישה קצת מבוגרת, בטח אימא שלה ועוד תמונה
שלה עם נער בן גילה. היא מחייכת, שתי גומות חן ללחייה. היופי
בהתגלמותו. עיניי בהקו, הרגשתי כילד קטן הרואה את אימו אחרי
יום שלם מלא געגועים. אני מתרגש. החלטתי לחזור להודעות ולהסתכל
על ההודעות השמורות, כל מיני קטעים פיוטיים היו שם, חלקם
קטועים באמצע המשפט. האם גם את נתקפת השראה ברגעים הכי לא
צפויים כשאין דף ועט בסביבה? האם את כמוני?
הנחתי את הפלאפון על הספה. אני מרגיש חטטן מדי.
לאחר כשעה בקע צלצול טלפון נייד לא מוכר מהסלון שלי. מכשירי
הדור שלישי האלו, אתה כבר לא יודע אם זה שיר מהרדיו או שזה
בעצם מהמכשיר עצמו.
"...רק תשאירי לי מקום לחבק אותך בחלו...".
"הלו?"
"שלום, אני איבדתי את הפלאפון שלי, מי אתה?"
"א... אני יובל, אני פשוט מצאתי אותו על הספסל במרכז העיר, את
בעלת המכשיר?"
"כן..." אמרה בקול דועך, "אני פשוט הייתי אצל חברה בירושלים,
אני בכלל גרה בתל אביב, איזה ייאוש!" היא ייללה. גוזל קטן,
איזה קול מתוק יש לה, לפתע נזכרתי: "מה שמך?"
"סליחה, אני שירה. נעים מאד, ותודה!" אמרה בהתלהבות יתרה.
מתוקה. אז קוראים לך שירה, הא? איזה אידיוט אני. איך לא חשבתי
על זה... שירה! אמרתי לעצמי כמאשר בשורה.
"אז מתי תגיעי שוב לאזור?" ניגשתי לעניין שמעניין את שנינו, כל
אחד וסיבותיו שלו.
"שבוע הבא, תוכל לשמור לי עליו?"
"בטח!" אמרתי. ושוב אותה ההרגשה המוזרה הציפה את כולי.
"אני אשמור עליו ולא אענה לשיחות, בסדר?" הוספתי כדי להרגיע.
"בסדר, שוב המון תודה לך, יובל".
סגרתי את הפומית, נשמתי עמוק, נשכבתי על המיטה וכיביתי את
האור, יום ארוך ומעייף מאחוריי ומחר מגיע אחד חדש. ניסיתי
להירדם אך ללא הצלחה, שירה לא הפסיקה להופיע במחשבותיי. היא לא
נותנת לי מנוח. פתחתי את המכשיר הנייד שלה שוב, והצצתי ברשימת
שירי ה-mp3 שיש שם. סינרגיה, שלמה ארצי, איה כורם, משינה...
טעם טוב יש לילדה. הפלאפון שלה שימש כמקדש עבורי, כל עולמה
וכעת גם כל עולמי נמצא בתוך קופסא עם מסך וסוללה נטענת.
אחרי ארבעה ימים היא התקשרה.
"שלום, יובל?"
"כן שירה, אל תדאגי הפלאפון במצב טוב, אני מטפל בו כאילו היה
שלי" אמרתי כדי לעורר אותה.
היא צחקה, ואז אמרה "אני פשוט מגיעה היום בצהריים לירושלים,
רציתי לשאול אם נוכל לקבוע כדי שתחזיר לי אותו"
קמתי ממקומי. היום, היא רוצה לקבוע היום. לפתע נפל האסימון.
"כ... כ... כן, בטח שאני יכול. נקבע בספסל שבו איבדת אותו? את
זוכרת איפה זה?" הרגשתי יצירתי, חוזר למקום האירוע.
"אני זוכרת, כן. אז ב-15:00 זה נוח לך?"
"אין בעיות. נתראה".
"אוקי, ביי".
השתדלתי לא להתרגש, השתדלתי. לא הלך. החלפתי חמש פעמים חולצות
ועוד פעמיים מכנסיים והתלבטתי בין שלושה זוגות נעליים. בסוף
התלבשתי בסדר, אני חושב.מדהים איך כל הביטחון העצמי שלי יורד
לרצפה כשמעורבת בחורה בעניין. כמה אינפנטיל אני יכול להיות
לפעמים.
יצאתי מהבית, והפלאפון שלה בכיס המעיל שלי. התנעתי את הרכב. כל
גופי התמלא אדרנלין וסקרנות.
הגעתי לספסל, הוא היה ריק והפעם רק עיתון רטוב מטיפות גשם היה
מונח עליו, איזה מזל. השעה 15:00. איפה היא? התחלתי לחפש את
שירה בעיניי. לפתע ראיתי מישהי מתקרבת. לבי החל לפעום.
"יובל?" אמרה בחיוך מסמיק בעוד שני חורים מופיעים בלחייה.
"שירה", אמרתי המום. "בואי, שבי". סימנתי עם ידי על הספסל. היא
התיישבה, הבטתי בה, יותר יפה מבתמונות, התמימות בעיניה,
המתיקות בפניה, יפהפייה להפליא.
"אמממ... הפלאפון שלך", הגשתי לה אותו מתוך כיסי. היא לקחה את
הפלאפון והמשיכה להביט עליי.
"תודה", היא אמרה במבוכה. ועכשיו שקט. אני לא יודע מה להגיד,
איך לפנות אליה, איך להסביר לה איך השפיע הפלאפון האבוד על חיי
בשבוע האחרון.
"את יודעת שירה, כשישבתי על הספסל וראיתי את הפלאפון, זה היה
כמה דקות אחרי שאני וחברה שלי נפרדנו וידעתי שאני יוצא לדרך
חדשה עכשיו". היא הסתכלה אליי ולא הבינה למה אני מספר לה את זה
בכלל. המשכתי: "ופתאום ראיתי את התמונה שלך, וכאילו נפתח לי
שער, כאילו החומה שבניתי התנפצה. אני לא יודע להסביר את זה.
ואח"כ באתי הביתה והסתכלתי ברשימת שירים שלך ובהודעות
הכתובות..." נעצרתי רגע. "גם את נתקפת השראה בדיוק כשאין לך דף
ועט?"
היא הביטה בי במבט מאופק. "כן, זה קורה גם לך?"
"כל הזמן" חייכתי. עכשיו היה תורה להגיד מה שהיא חושבת. "יש לך
קצת זמן?" היא שאלה. "אני מכירה בית קפה ממש קרוב לכאן, אם יש
לך זמן, אפשר לשבת שם".
היא מכירה בית קפה קרוב... מלמלתי לעצמי. גם אני מכיר. מכיר
מקרוב.
"בסדר, בואי נלך". היא הובילה אותי לשם, המלצרית עם השיער
הקצוץ הבחינה בי ובשירה מתקדמים לכיוון השולחנות. "שירה!"
הרימה את קולה. שירה התקדמה אליה בצעדים מהירים וחיבקה אותה
חיבוק אוהב. "מה את עושה כאן? קבענו שתבואי בעוד שעתיים
כשאסיים את המשמרת".
"כן, אני יודעת", היא מיהרה להתנצל. "אבל קבעתי עם יובל שיחזיר
לי את הפלאפון". קצוצת השיער השירה מבטה אליי. "אז אתה הבחור
שמצא את הפלאפון של שירה.". אמרה בהבנה. היא שאלה אם אני רוצה
אספרסו קצר. התיישבתי, ואמרתי לה שכן. צחוק הגורל, אמרתי
לעצמי.
"ומה בשבילך?" היא פנתה לשירה בדיבור סמכותי. "שוקו", היא
ענתה.
ילדונת.