תמיד חלמה לעוף. מאז שהייתה קטנה נהגה לפרוש ידיה לצדדים לעצום
עיניים חזק חזק, להתרומם גבוה גבוה ולעוף. בלי גבולות, בלי
חוקים, בלי מראות עצובים. לעוף רחוק, מהר, תמיד. רק לעוף. ואז
כשהתבגרה וחוותה כאב המעוף נהיה חלומה הגדול ביותר. רצתה לעוף
פעם אחת, אחרונה. לעוף ממש לפני הנחיתה, לפני השבירה. צעד
קדימה, לפרוש ידיים ולעוף. ואז הכל יגמר, כך רצתה.
באותו יום השמיים היו אפורים כל היום. אפור לא מוגדר, לא שחור
מדי, ולא כזה שמבשר על סתיו. אפור שגרתי. הדמעות זלגו על לחייה
ללא מעצורים. כך סתם ללא סיבה, דמעה אחרי דמעה מתנפצות סביבה.
הפרחים נבלו בידייה, והיא בקושי נשמה. היא זכרה את היום הזה עד
סוף חייה. יום שלא הצליחה למחוק מזכרונה.
תמיד הדחיקה דברים, תמיד ניסתה לשכוח, לעזוב מאחור. אף פעם לא
הצליחה להחזיק מעמד זמן רב, וכשהכל הפך קשה תמיד קמה וברחה.
יושבת ותוהה מתי הייתה מאושרת באמת, בפעם האחרונה. מרפרפת
בזכרונה בניסיון נואש למצוא חיוך אמיתי. מתקפלת בכאב, מנסה
לשכוח את פניו. אבל היום הארור לא יוצא מזכרונה. התמונות רצות
מול עינייה ואיננה מצליחה לחשוב על שום דבר אחר בחייה.
מאז אותו יום רצונה לעוף נעלם. זוכרת כל דמעה שנפלה מעינייה.
זוכרת כשהייתה קטנה והיו אלה דמעות אושר שזלגו על לחייה
הסמוקות. ועכשיו כל דמעה מתנפצת בחייה, הורסת אותם ומטביעה את
אושרה. היא לא רוצה לעוף יותר. חלומה המתוק, חלום ילדות
שהתפוגג לו. העייפות הנצחית נחתה עלייה באותו יום, ומאז חלומה
מת. מדמיינת תמונה של סוף, השבירה, הנחיתה שלא תהיה רכה. מה
שיקרה אחרי המעוף.
פוקחת עיניים, והנה עומדת על קצה הצוק שלה. צוק אליו תמיד באה
בערב. כבר לא רוצה לעוף, לא רוצה את זרם האוויר דוחף חזק את
ידייה. לא רוצה להרגיש חופשייה. רק מצפה לסוף הכל כך נחוץ לה.
הסוף הדרמטי הזה, התאבדות בקפיצה. בתקווה אחרונה שאין חיים
אחרי המוות היא קפצה. היא לא רצתה לעוף יותר.