חשבתי על דברים שהבטחת לי, על דברים שאמרת לי שתגרום להם
לקרות. חשבתי על כל המילים האלה שכבר אמרת לי כל כך הרבה פעמים
בעבר, על השקרים שסיפרת, על הסיפורים שהמצאת ועל אנשים שקיימים
אך ורק בדמיון שלך.
ניסיתי להבין, איך זה שכל כך הרבה פעמים מצאתי את עצמי עם הראש
באדמה, מבולבלת וחבולה, ולא זוכרת מה גרם לכל זה. אני חושבת,
שאם הייתה נקודה אחת שהייתי צריכה לחזור אליה ולשנות אותה, זה
היית אתה, היום שבו פגשתי אותך.
הייתי בטח הולכת בדרך אחרת, או לא מפנה את הראש להסתכל, או כל
דבר אחר שהיה מרחיק אותך מהחיים שלי, וזה בסדר, אתה לא תבין,
אתה פשוט תתהה איך זה שאני נראית כל כך מוכרת ומעולם לא
דיברנו, ואני אולי אחייך ואולי אבכה, ואולי אתגעגע.
אבל זאת בטח הנקודה שהייתי משנה.
במשך כמה חודשים, ישבתי וניסיתי לקוות שלא תחזור, שתחשוב שזהו,
שעזבתי אותך וזה נגמר הפעם באמת, אבל מה זה נתן? זה לא נתן
בכלל... זה לא נתן לא תשובה, לא פיתרון, ואתה לא באמת הלכת.
בסופו של היום, שוב ישבתי לבד, והפעם מבחירה שלי.
אולי זה גורל, אולי זה גורל שמביא אותנו למצב שבוא אנו תמיד
נפגשים ומאבדים את עצמנו, אולי זה גורל שגורם לנו להיפגש כל
פעם מחדש ולהתחרט על היום שבו הכרנו, אולי זה אתה שמחזיק כל כך
חזק בקשר הזה שפשוט אי אפשר לעזוב, ואולי זאת אני, שמנסה כל כך
ופשוט לא מבינה שככה הדברים נועדו להיות. בכל מקרה, זה המצב.

(16.01.2007)