יש משהו נורא מרגיז בלהגיע למסקנה שצדקת,
במשהו שכל כך רצית לטעות בו.
ששוב נתת אמונך באדם שמטרתו היא לפגוע,
ששוב הנחת ראשך על כתף רעועה, חלשה, מתפרקת.
ששוב עליך להתמודד עם השלכות המעשים שלו,
של החלטות מהירות, פזיזות, מרוקנות תוכן והבנה.
ובליל התחושות שרובצות על כתפיך,
כעס, כעס, כעס ואכזבה, כמה אכזבה.
כמה הוא עוד יפגע בך תאמרי לי?
ועל כמה עוד תסלחי?
ואם יש בך טיפת היגיון אז תביני,
ותקומי ותלכי ובאמת תלכי.
יש עוד הרבה כמוהו,
שישמחו לשבור את לבך.
הוא את שלו עשה בשלישית,
עכשיו שילך ממך.
מה לך ולחולשות שלו?
מה לך ולפחדיו?
את היית שלו בטוהר,
והוא הלך.
עכשיו זה הזמן לקום ולהשתקם,
לנער מעליך את הכאב והבושה.
את לא תאפשרי לו להתקרב אליך שוב,
את מבטיחה.
25.3.2007 |