נותרו לי רק עוד כמה שעות עד שיגיע. פעלתי בקדחתנות, רציתי
להספיק הכול. שנים שלא נפגשנו. רציתי שהמפגש יהיה מושלם, שלא
יחסר שם שום דבר, את הפגישה הזו תכננתי כל כך הרבה פעמים בראש,
ידעתי כל פרט ופרט שיהיה שם. החדר במלון כבר הוזמן, הייתה לי
תוכנית מפורטת מה אני הולכת לעשות איתו שם. דאגתי לצייד את
החדר בכל התענוגות הקטנים, כל מה שצריך כדי שנוכל להיות בהסגר
כמה שנדרש.
דאגתי ליין, דאגתי לשמנים אתרים כדי שאוכל לפנק אותו באמבטיה
ריחנית. אפילו לפרחי ורדים לפזר במים דאגתי. המקרר מולא בכל
מיני מטעמים: מתוקים, מלוחים, שתייה קלה ועוד מיני מאכלים שאני
אוהבת וחושבת שגם הוא יאהב.

את ארגון החדר עשיתי בחשיבה עליו. דמיינתי איך אפנק אותו
באמבטיה מלאה מים פושרים עם שמנים אתריים ריחניים, איך אגיש לו
כוס יין לאמבטיה, איך אהיה עבורו גיישה יפנית, אסבן אותו
בעדינות, כמו שרק אני יודעת, אחרי הכול אני מומחית במגע, זו
עבודתי, לגעת באנשים, אני יודעת שאצליח לשגע אותו בידיי
המאומנות. לא ארשה לו לעשות כלום, לפחות לא בהתחלה, אני רוצה
שהוא יתפנק בין ידיי, בין זרועותיי, שירגיש שהגיע למנוחה
ולנחלה. שאני העוגן החזק, שאצלי סוף-סוף הוא יכול להניח את
הראש ולדעת ששום רע לא יאונה לו. כן, דמיינתי שעות רבות את
היחד שלנו במלון.

עכשיו נותרו שעות ספורות בלבד לפני שהוא ינחת בנמל התעופה.
כשביקשתי לבוא לאסוף אותו מנמל התעופה, הוא ביקש מפורשות
שאוותר על ההגעה. הוא הסביר את עצמו ואמר, "משפחתי תהיה שם
והראשוניות של הפגישה תאבד את הטעם שלה. תרשי לי", הוסיף ואמר,
"להגיע ישירות אליך, היכן שרק תרצי". הבנתי אותו, גם אני רציתי
בלעדיות על הפגישה אתו.

שוב עשיתי ספירת מלאי בראש, לבדוק שלא פספסתי שום דבר. זה היה
חזק ממני, כזו אני, דאגנית לפרטים הקטנים. אז חדר, יש. יין,
יש. שמן לעיסוי, שאעשה לו, אחרי האמבטיה, יש. מיטת טיפולים,
מקצועית, עם סדין חד פעמי, יש. את כל הציוד המקצועי סחבתי אתי,
אפילו את המתקן שמחמם את השמן ואת קרם הרגליים לעיסוי כפות
הרגליים לא שכחתי. נרות, יש. מוסיקה, יש. רשם קול, יש. קטורת,
יש.

כן, הוא הולך ליהנות והוא לא יודע את זה אפילו. דאגתי להשאיר
את פרטי הפגישה בסוד השמור רק אצלי, פשוט אמרתי לו שכשאנחנו
נפגש, אנחנו נדע את זמן ההתחלה, אבל לא את זמן הסיום, שיכין את
עצמו לניתוק בלתי מוגבל. במחשבות שלי על העיסוי לא הגבלתי
במוחי את הזמן שבו אפנק אותו. ידעתי שאם החיבור שלי אליו,
למוזיקה ולאווירה, יהיה חיבור אמיתי, מהבטן, אני יכולה למצוא
את עצמי מפנקת אותו ללא הגבלה, אפילו מעל שעה ומחצה. כבר קרה
לי שהתחלתי לגעת, התחברתי ולא הצלחתי להפסיק.
ידעתי גם שאוכל למצוא את עצמי מתחרמנת מלגעת בו. אני אצטרך
להתאפק חזק, הפנטזיות על הישבן המוצק שלו מלוות אותי כל כך
הרבה זמן. הוא בטוח ירגיש שהידיים שלי אוהבות את הטוסיק החלק
שלו.
כן, אני אתגרה בו, אני אעשה לו עיסוי ארוטי, מפנק, אני לא אשכח
לפנק לו את השרירים התפוסים, ואדאג עם הידיים החמות שלי לשלוח
בו גלים-גלים, מגרים ונעימים, ישירות למפשעתו.
איזה כיף יהיה לו, הוא עוד לא יודע כמה. לשכב תחת הידיים
המיומנות שלי, זו מתנה מאוד גדולה. הרבה פעמים אני מוצאת את
עצמי מדמיינת שאני עצמי שוכבת על המיטה ומקבלת את הטיפול שלי,
כמה חבל שאי אפשר לעשות את זה באמת. נותרה בי רק הכמיהה החזקה
להרגיש ידיים כמו שלי.

שוב מצאתי עצמי בוחנת בקוצר רוח את השעון. אוף, הזמן כמו לא
זז. הכול יהיה בסדר, חשבתי, לא נותר לי כבר מה לבדוק, אפילו
המזוודה עם הצעצועים למבוגרים הייתה מונחת על כיסא בחדר,
לגיבוי, למקרה שיהיה צריך להוסיף פלפל לפגישה. שיהיה על כל
מקרה. כמו פולניה דאגנית הבאתי כל מה שרק יכולתי להכניס לאוטו.
אפילו בגדים מיוחדים, סקסיים, לא שכחתי. רציתי להשלים פער של
שנים, רציתי להספיק הכול בבת אחת, רציתי לפרוע בבת אחת את כל
הסיפורים המחרמנים שהייתי כותבת במיוחד בשבילו ושולחת אותם
אליו שיקרא. ידעתי שאין צורך לרוץ לאף מקום, אבל אם האוטו
סוחב, אז למה לא להביא? אז הבאתי.

צחקתי לרגע על עצמי, כמה נכון המשפט של הילדים שלי, שכל הזמן
אומרים לי שאני "אימא פולנייה" אפילו שזו לא ממש העדה שלתוכה
נולדתי. זה מקצוע שנרכש עם השנים. זה משעשע לשמוע אותם מקנטרים
אותי וטוענים במרץ "את אימא פולנייה ולא יעזור לך שום דבר".
ככה הם כל הזמן אומרים.

את שארית ההמתנה, לפחות חלקית מה שנשאר, החלטתי לעשות בבית
הקפה שנמצא בלובי של המלון.
העפתי מבט נוסף ואחרון לתוך החדר, מסתכלת על הנרות הסדורים בכל
מקום אפשרי, מסתכלת על המיטה המוצעת ועל המתנה שקניתי עבורו
במיוחד והנחתי על הכר. הנהנתי לעצמי וחשבתי: "כן, אני בסדר".
הרשתי לעצמי סוף-סוף לסגור את הדלת ולפסוע לכיוון המעלית,
שתוריד אותי את "עשרים" הקומות, ללובי.

כל כך התרגשתי שלא שמתי לב לדרך שעשיתי. את הפרוזדור הארוך
חציתי בריחוף, המסדרון לא נגמר לי. תפסתי את עצמי חושבת שהכול
הולך בהילוך איטי מאוד, כאילו שאני נמצאת בתוך סרט. כן, התחושה
של הזמן שלא זז חזרה לפעם בתוכי.

"קפה חזק ובכוס הכי גדולה שלכם, בבקשה", אמרתי והוספתי: "אם
אפשר, אז בעציץ". משועשעת הסתכלתי על המלצר, שלקח לו זמן לקלוט
את בדיחות דעתי. יודעת שאני צריכה כל טיפה שאוכל להכניס לתוכי,
וכמה שיותר קפה ויותר חזק, יותר טוב, יותר מעיר. כן היא, רציתי
להיות ערנית להרבה שעות. ידעתי שאני כבר לא צעירה, וקורה לי
שאני מתעייפת באמצע. הקפה היה חזק וחם, כמו שאני אוהבת. לגמתי
לאט ועשתי הפסקות ארוכות, שלא יגמר כל כך מהר. המחשבות לא
הפסיקו לרוץ לי בראש.

נזכרתי בפעם הראשונה שהקשר חודש בינינו. התקשורת הממוחשבת
ברוכה תהא. לולא האינטרנט ועולם המחשבים, אולי לא היינו נפגשים
מחדש. כן, צריך גם להגיד תודה לחכם שחשב לבנות אתר שיכול
להפגיש אנשים מהעבר הרחוק, מקצוות רחוקים. על אתר "חברה" שמעתי
מאחד החברים שלי לפני כמעט חמש שנים. לקח לי זמן עד שהחלטתי
לחפש את האתר המסוים הזה בנט. כשנכנסתי, ראיתי שלמעשה אני לא
הראשונה. היו שם פתאום חברים מבית הספר היסודי, מהתיכון, חברים
מהצבא, חברים מהעבודה, איזה עולם נפלא נגלה לי.

ובתוך כל אלה, פתאום אני רואה את השם שלו. פשפשתי חזק בזיכרון,
לשים לשם גם מראה של פנים, אחרי הכול, עשרים שנה זו תקופה
ארוכה, הספקתי כבר לעשות כל כך הרבה בתוכם. גם לסיים צבא, גם
להתחתן, גם ללדת ילדים, גם לנסוע להודו, גם להתגרש, גם לשכוח
כל כך הרבה דברים. 20 שנה, מי היה מאמין?

פניתי לכל מי שרק זכרתי שהוא מוכר לי. לרגע לא זכרתי מי בעצם
משנינו עשה את הפניה הראשונה, אבל זה איבד את החשיבות במהלך
הזמן, העיקר שהקשר נוצר. כן, אני שמחה מאוד על הקשר הזה, קשר
שהחל כשהיינו ילדים בבית הספר היסודי, אבל לשמחתי הרבה לא נסגר
שם, כי אם החל שוב לאחר הפסקה של עשרים שנה. קשר שהתפתח
לאינטימיות חברית מאוד קרובה, אינטימיות שבכתיבה, אינטימיות
בשיחת טלפון, אינטימיות בהתכתבות באינטרנט, כשעוד היה אפשר.

פעם אחת, לפני למעלה משנתיים, כבר יצא לנו להיפגש פנים אל
פנים. הוא בא לביקור מולדת. אבל אותה פעם הייתה עבורי פספוס
אחד גדול. כי מצאתי את עצמי קפואה, לא תפסתי יוזמה. וגם הוא
לדעתי הרגיש נבוך, ולא ידע איך אני אגיב אם יעשה את הצעד
הראשון למגע, אז הוא אפילו לא טרח לעשות את הצעד הראשון. מוזר,
כי אף פעם לא הייתה לי בעיה להתחיל עם גבר כשרציתי, אבל משהו
שם עצר אותי. מצאתי בעצמי את היכולת להתבייש פתאום. אולי בגלל
שכל הזמן היה אומר לי שעבורו "הייתי הילדה הכי יפה בכיתה";
אולי בגלל שהוא כל כך התרגש כשהזמנתי אותו בריקוד בן לוקח בת,
הריקוד הראשון שלו, שהחלום שלו התגשם עבורו; אולי כל אלה עצרו
אותי בעצם מלעשות הפעם את הצעד הראשון, כמו מחכה לרמזור ירוק
ממנו.

לא נורא, עוד מעט היא - הילדה הכי יפה בכיתה, תתקן הכול. כן
הוא יבוא סוף-סוף שוב, אחרי כל כך הרבה שנים שהם מתכתבים ושלא
יכול היה להגיע ומפנטזים על הפגישה שלהם, על הזיון שיהיה להם,
על איך הם טורפים אחד את השנייה. כן עוד מעט הוא יגיע. לגמתי
עוד לגימה מהקפה שלי ונאנחתי.

שרק לא יתגנבו הספקות ללבי, חשבתי, שרק לא אאבד שוב את אומץ
לבי. החדר מוכן, אני מוכנה, שרק יגיע כבר. הכרות עם עצמי הביאה
אותי לחשוב שהוא יצטרך לתת לי איזון חוזר, כדי שכל ההכנות שלי
עבורו יצליחו, שהמפגש יצליח. מההכרות אתו דרך המכתבים ידעתי
שהוא ידע להגיד לי את המילים הנכונות, אלו שחשוב לי לשמוע
ממנו. הוא היה כותב לי אותם במכתב עוד לפני בכלל שעשינו משהו.
הוא היה מכביר במחמאות, היה אומר לי שאני סקסית בעיניו, שאני
מגרה אותו, כן, הוא ידע איך לפרגן לי. אחרי כל כך הרבה מכתבים
וכל כך הרבה שיתופים ופתיחות, הרי כל כך הרבה סיפרתי לו על
עצמי. הוא כבר אמור להכיר אותי בדיוק כמו שאני אותו, כי גם הוא
נפתח הרבה פעמים לפני במכתבים. היה מספר לי על ילדותו, על
כאביו, מכאוביו, אהבותיו, אהובותיו. הייתה בינינו פתיחות.
הייתה בינינו קירבה אינטימית.

כבר הייתי קיצרת רוח מלחכות לו. "שיגיע כבר", הלב שלי לא הפסיק
לזמר. למזלי נותר לי עוד קפה לשתות, ככה יעבור הזמן. ספר לקרוא
לא בא בחשבון, אני נרגשת מדי מכדי להתרכז. ללכת לישון אני לא
רוצה, שלא אפספס אף פסיעה שלו כשהוא בא. ככה מצאתי את עצמי
בוהה באוויר, כשכוס קפה חבוקה בשתי כפות ידי כמו קערת מרק חמה,
בוהה ומהרהרת. לא הבנתי כשהרגשתי נגיעה בכתפי.הנגיעה הקפיצה
אותי וכמעט שגרמה לספל קפה להשמט לרצפה. סובבתי את גופי לאחור
בסקרנות גדולה.

"נשארת הילדה הכי יפה בכיתה, האישה הכי כובשת שבנמצא", שמעתי
את יויו אומר לי. ראשי הסתחרר, הרגשתי שאני מאבדת את שיווי
משקלי, צונחת לאט, לאט למטה לרצפה. דקה קלה לפני שפגש גופי את
רצפה האבן הקרה נאספתי אל בין זרועותיו החזקות, מחובקת בחום,
נתמכת שלא אפול. כמו שתמיד דמיינתי לעצמי את נסיך החלומות שלי,
את זיכרון נעוריי, את החבר לעט ולמכתבים שלי, את המפגש
הגורלי.

07/01/2007 14:32:08