הסתובבתי בין החנויות שבעיר, מנסה למצוא איזה משו נורמאלי שגם
אני אוכל ללבוש ולא כל פריחה שעוברת בג'ינס הדוק...
המחשבה שאני אופיע למסיבה של שירה באותו ערב באחת מהחולצות
ה"ישנות" שלי הרתיעה אותי במקצת, אני חייבת להודות.
בדיוק כשחלפתי ליד חנות של צרפתים נחמדים ראיתי אותו.
עמדתי רגע במקום, שוקלת האם לקרוא לו או לו. בדרך כלל אני לא.
זאת אומרת, לא קוראת לאנשים כשאני רואה אותם ברחוב אלא אם כן
הם אחת מהחברות הטובות שלי או סתם מישהו שקלט אותי ואז אם לא
אקרא לו זה יתפרש כ"סנוביות", אז אני קוראת לו. בכל מקרה, מה
שקרה עם דויד זה שהוא קלט אותי ואז אני כמובן חייבת לקרוא לו,
אבל העניין הוא שבאמת רציתי לקרוא לו. לא הפסקתי לחשוב עליו כל
אתמול.
"שחר!" בסוף הוא קרא לי. הוא החל להתקדם לעברי, ואני בינתיים
עטיתי את החיוך הכי מזמין שלי. ב"מזמין" הכוונה לסימפטי או
נחמד, משהו בסגנון.
"היי", אמרתי, כשהוא הגיע אליי.
"מה המצב?" הוא שאל, באופן רגיל למדיי...
"המצב? סבבה", אמרתי והוספתי "לגמרי" בחדווה.
"יופי, יופי."
"אז אהמ... מה אתה עושה פה, קונה בגדים?" אמרתי בגיחוך.
"אהה, לא", הוא צחק, ואז כאילו גירד בראשו, משחק את התפקיד של
המובך, "ברור שלא, אני סתם פה, מסתובב."
צחקתי, זה היה מצחיק, מה אני אעשה? הוא די הצחיק אותי, שטותי
כזה... חשבתי לעצמי.
"אתה שטותי", אמרתי בלי לחשוב, אופס.
"סליחה? אני שטותי?! זה מעליב", העמיד פנים, "יודעת מה? אם אני
שטותי, את... את... לא מדבר איתך יותר", ואז הוא העמיד פנים
כאילו בוכה.
צחקתי שוב.
"טוב, האמת היא, אני חייב לעוף אז נתראה", אמר פתאום.
"אה, טוב", ואז קלטתי את הטון המאוכזב שלי, "כן, גם אני",
מיהרתי לומר.
"להתראות", אמר והסתובב.
"ביי", קראתי אחריו.

פאק, חשבתי, מה אני עושה? אסור לי להתנהג ככה, להרגיש ככה
בכלל. מה עובר עליי? איזו מין חברה אני? ומה... היו עוד כמה
כאלה אבל אין צורך בהם, אני סבורה שהרעיון שאני כועסת על עצמי
מובן בהחלט.

באותו ערב הלכתי למסיבת הפתעה של שירה, בסוף לא קניתי שום דבר
בעיר, אז לבשתי את הבגדים הלא חדשים שלי. "לא נורא", ניחמתי את
עצמי, "לפחות השיער שלך נראה טוב היום".
במסיבה גם נועה הייתה. חברה טובה, נועה. מה שאני... לא. נתתי
לה חיבוק חם ואז סיפרתי לה על הסיבוב שלי בעיר הצרפתים, זאת
אומרת, בשדרת הצרפתים, כמובן, שמטתי את החלק עם דויד, שגם הוא
צרפתי, הצרפתים האלה...
בדיוק כשנועה סיפרה לי על הסרט שהיא ראתה היום דויד נכנס, שמתי
לב לזה כי העיניים שלי היו מרוכזות חלקית בדלת, אני קיוויתי
שכל רגע הוא יכנס.
"הנה דויד", פלטתי בטעות לנועה.
נועה הסתובבה וראתה אותו גם. "יופי..." מלמלה.
"מה קורה אתכם באמת?" שאלתי בעודי יודעת שעדיף לא לדבר עליו
בכלל.
"סתם", אמרה נועה.
"שזה אומר..?" שאלתי.
"אנחנו, כזה, דיברנו על זה."
"באמת?" שאלתי.
"כן, ואמרתי לו שזה בסדר", השיבה נועה בשקט.
"בסדר? שכאילו הוא לא רוצה..."
"כן, אמרתי לו שזו הייתה סתם תקופה ואני לגמרי לא מעוניינת
בקשר כזה איתו ועדיף שנהיה ידידים."
"אה, אבל שתינו יודעות שזה לא ככה", אמרתי לה.
"כן, זה ככה", התעקשה.
"נו, נועה."
"מה 'נו, נועה'? אני רצינית, זה באמת היה סתם."
באותו רגע קלטנו אותו מתקרב אלינו.
"היי לכן", אמר בחיוך מקסים (או, גאד, מה איתי?).
"מה נשמע, דויד?" אמרה נועה באורגינליות איומה.
"היי", אמרתי אני, גם באורגינליות מזעזעת.
"היי", אמר לי ואז לה, "בסדר, מה שלומך?"
"חכו רגע, אני הולכת להגיד למיכאל שלום", אמרה נועה והלכה.
אוי, למה הלכת? חשבתי בלבי, עכשיו אנחנו לבד, זה לא טוב, לא
בריא.
"דיברתי עם נועה", אמר פתאום.
"וואלה?" אמרתי.
"כן, על זה, עלינו", וכשראה את החיוך על פניי הוסיף "זאת אומרת
עליי ועליה", וצחק.
"אה, כן, היא הזכירה משהו", אמרתי לו, "אני שמחה שזה יסתדר."
"תודה", הוא גיחך.
"טוב, אני הולך לומר שלום לכמה חבר'ה", אמר.
"טוב", אישרתי לו, נחמדה שכמותי.
הוא הלך ונועה חזרה אליי.
"הוא אמר משו?" שאלה.
"אה, שדיברתם."
"וזהו?" שאלה.
"כן, זהו."
כל הערב עקבתי אחריו בעיניי, באופן כמעט לא מודע. אני חושבת
שלפי התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד, המעשה שלי היה בסמוך
למודע. נו, מה לעשות? זה מה שקורה כשלומדים במגמת
פסיכולוגיה-סוציולוגיה, בסוף, זה ישפיע עליך, אין בריחה מזה.
אבל מה שהכי מוזר זה שגם הוא, נדמה היה לי, עקב אחריי בעיניו.
יכול להיות שהתת-מודע שלנו תיקשר? לפי פרויד זה אפשרי, אבל
בעצם אמרתי סמוך למודע,לא?

אז בהיותי טינאייג'רית טיפוסית חזרתי הביתה מהאירובי שלי מיד
כדי לקיים את פולחן האיי-סי-קיו המקודש.
כשנכנסתי לאיי-סי-קיו, דויד נכנס אליי, והתחלנו להתכתב, עם כל
הקטע שאנחנו כביכול מאורסים והכול, והוא לא בטוח שאשתו לעתיד
אוהבת אותו והכול. ממש נהניתי מזה - כן, מודה באשמה, אני
קיטשית קצת.
ידעתי שעדיף שאני לא אדבר איתו, כי ככל שאני מדברת איתו ככה
המחשבות שלי עליו גוברות, ואני רוצה אותו יותר, אבל לא תמיד
בני אדם עושים מה שרצוי או עדיף, ומכיוון שאני תופסת את עצמי
ככלל בני האדם על כל השגעונות שלהם, המשכתי לדבר איתו. קבענו
שהחתונה באוגוסט והחופה על הים.
"קיצר", קיצרה לי ענבל, "ראו אותו מתנשק עם איזו אחת בטיילת
ורצו לספר לסיגל, איזה זבל, הא?"
"לגמרי, אני בהלם", אמרתי, למרות שלא ממש הייתי בהלם, הרי כל
הבנים אותו חרא.
"כן, טוב, אני צריכה לעוף", היא אמרה. "לעוף" זה לא פשוטו
כמשמעו אלא בשפת הסלנג, זה ללכת או לעזוב, או כמו במקרה
הספציפי הזה - לנתק וכדומה.
"ביי, ושנייה, יוצאים היום?" שאלתי מהר, לפני שתנתק לי, כמו
תמיד.
"מצדי כן, לאן?" שאלה.
"לא יודעת, לאן שתמיד."
"טוב, אז בעשר בכיכר", אמרה.
"סבבי, ביי", אמרתי וניתקתי.
בסוף התיישבנו באחת מהמסעדות לאורך הטיילת, היו המון אנשים
במסעדה ובכלל בכיכר, זה היה כמעט הקיץ, ונהיה ממש חמים בחוץ.
אני ישבתי ליד נועה במסעדה והיא סיפרה לי שהיא דיברה עם דויד.
"כן, גם אני", אמרתי.
"באמת?" שאלה, חשדנית קצת, אני חושבת.
"כן, מה?" שאלתי.
"כלום, על מה דיברתם?" שאלה.
"סתם, אנחנו כאילו מאורסים", אמרתי בחיוך. "בצחוק", הוספתי.
"באמת?" צחקה נועה, "לרגע חשבתי שאתם באמת מאורסים ופשוט לא
סיפרת לי."
"גיחי גיחי", גיחכתי.
"חה חה חה", הוסיפה.
"סתמי", אמרתי. היא עשתה לי פרצוף ואז המלצר בא עם המילקשייק
שלנו.
יופי, חשבתי לעצמי, זה עבר בשלום.

מבעד לחלום שלי נשמע צלצול הפלאפון, לפחות זה היה שיר יפה, של
הראל סקעת. אין עליו.
"הלו?" עניתי בצרידות.
"שחר, זה דויד", אמר הבן אדם שהעיז להעיר אותי משנת הצהריים
שלי.
"דויד? אה..." או מיי גאד. "שלום", אמרתי, מנסה להעלים את
הצרידות המעצבנת מקולי.
"מה? הערתי אותך?" שאל.
"אהה, קצת, לא נורא", הרגעתי אותו.
"מצטער, אני פשוט אצל חבר שגר קרוב אלייך, חשבתי שאולי ניפגש
באמצע הדרך או משהו."
"אה", זה כל מה שיכולתי לבטא באותה שנייה.
"שזה אומר..."
צחקתי, "בטח, למה לא? אולי בעצם תבוא אתה אליי, פשוט השנייה
קמתי", אמרתי.
הייתה דקה של דממה.
"אל תדאג, אני לא אהרוג אותך", אמרתי.
"אני יודע, טוב, חמש דקות, אני אצלך", ניתק.

כשדויד בא ישבנו בחדר שלי, אני על הכיסא והוא על המיטה, נו, לא
נעים.
"את לבד?" הוא שאל.
"כן", השבתי.
הוא חייך.
"מה, הייתי צריכה להביא גז מדמיע?" שאלתי בסרקזם קל.
צחקנו.

אחרי כחצי שעה דויד הלך, הוא היה צריך ללכת. מצדו, הוא הסביר,
הוא היה נשאר עוד שעתיים, 1-0 לי?
"אז כפי שהזכרתי מקודם, עיקרון שלטון החוק מדבר על..." המורה
הרצתה בשיעור אזרחות ואני בינתיים התעסקתי עם הפלאפון של ענבל,
יש לה פלאפון משוכלל, דור עשירי.
לפתע, שמעתי את צלצול ההודעה בפלאפון שלי, על הצג היה רשום
"דויד".
הוא כתב: "אני לא לומד היום ומשעמם לי, ניפגש?". בראשי נשמעה
צווחת ניצחון הזויה והשיר "וווי אר דה צ'מפיונס" התנגן לו.
"מה יש לך?" שאלה ענבל, היא קלטה את החיוך שלי.
"סתם", מלמלתי והכנסתי את הפלאפון לכיס, הרחק מעיניה.
"נו, מי זה, שחר?" שאלה בסקרנות.
"סתם, ממש סתם", מזל שהמורה אמרה לנו לשתוק, אחרת זה היה נמשך
לעד.

אני ודויד נפגשנו בקניון, הסתובבנו וצחקנו על כל מיני בגדים של
גברים, בצבעי ורוד, סגול ואדום.
"אם אני לובש חולצה ורודה, מה את עושה לי?" שאל כמאתגר.
"כלום, פשוט מתכחשת לקיומך", אמרתי לו. והתחלתי ללכת כמה צעדים
לפניו בהפגנתיות.
הוא הגיע אליי ואמר "אני נהנה איתך".
הסתכלתי עליו במבט עקום. "זה היה חשוב לך להגיד את זה?" שאלתי
אותו, בלי להסתכל עליו.
"לא, אני התכוונתי, סתם, נחמד לי איתך, זה הכול."
"אה-אה."
"לא, רציני, שחר, אל תחשבי ש..."
"לא חשבתי ש..." קטעתי אותו.
"יופי", אמר.
"אתה פוחד שיקרה מה שקרה עם נועה?" אמרתי ברשעות.
דויד התבלבל ואז אמר "לא, פשוט..."
"לא כולן מתאהבות בך, לפחות לא אני", אמרתי. לא יודעת מאיפה זה
בא לי, הייתי רעה במיוחד.
דויד הסתכל עליי במבט מופתע.
"אוי, מצטערת", אמרתי מהר, "באמת, אין לי מושג מאיפה זה בא,
סורי", אמרתי.
"אוקיי, זה בסדר, אני חושב שכדאי שנלך עכשיו."
"כן, כדאי", הסכמתי.

יום אחרי התקשרתי, פתטית שכמותי, לדויד, ביקשתי ממנו שייפגש
איתי.
הוא לא ממש חפץ בכך אבל אחרי שהבטחתי לו שלא אתכחש לקיומו אם
ילבש חולצה ורודה, הוא הסכים.

אני ודויד התיישבנו בטיילת, מקום די הומה, כפי שכבר ציינתי.
אבל רומנטי כמו שאני אוהבת.
בלבי התפללתי שאף אחד לא יראה אותנו כי אז החברות שלי עם נועה
בסכנה. ולא הייתי מוכנה לאבד חברה כמוה. ועוד בשביל בן, הרי כל
הבנים - אותו חרא, חוץ מדויד.

"היית בים?" שאלתי למראה גופו השזוף, חום מוקה.
"כן, רואים?"
"אז לא", לעגתי. "אוף, זה לא פייר, למה אני לא צרפתייה?!"
"כן, את לבקנית?" שאל כאילו.
נתתי לו מכה קלה בזרוע.
"סתם", הרגיע.
ישבנו בשקט כדקה ואז אמרתי "אני מצטערת שאני כזאת רעה, אני
פשוט כזאת, דפקט שנולדתי איתו, לא אשמתי", אמרתי בקול ילדותי.
"את כזאת יצורה."
"אני אקח את זה כמחמאה", אמרתי.
"אבל יצורה יפה", הוא אמר פתאום.
אני חושבת שלקח למוח שלי כמה דקות לעכל את זה, ולא, לא בגלל
שאני בלונדינית.
הבטתי בו, והוא הביט בי, ואז התנשקנו. סתם, לא.
אני הבטתי בו אבל הוא לא ממש הביט בי, הוא הסתכל על הים שנראה
כמעט שחור בשעה מאוחרת זו.
לפעמים בנות צריכות לקחת יוזמה כדי לעשות את ה-רגע. תפסתי את
סנטרו באצבעותיי והסטתי את פניו לעברי. דויד הסתכל עליי
בעיניים גדולות ומובכות. "אני מצטערת, אבל אני ממש רוצה לנשק
אותך עכשיו", אמרתי.
"טוב", הוא אמר.
הדבקתי את פיו אל פי, זו הייתה נשיקה איטית ועדינה. כשהתנתקנו
אחד מהשני, היינו שנינו קצת מופתעים. וכך ישבנו במשך חמש
דקות.
לבסוף, דויד שם את זרועו השזופה על כתפיי ובתנועה קלה חיבק
והצמיד אותי אליו. נצמדתי אליו חזק כך שאוכל להרגיש את גופו
החם. ואכן הרגשתי.
למחרת סיפרתי לענבל הכול, הייתי חייבת, האמנתי שכך הבגידה שלי
היא פחות גרועה. הנה, סיפרתי לחברה אחת.
"אני לא מאמינה", אמרה ענבל, כשסיימתי לספר את סצנת הטיילת
והנשיקה הקסומה. "שחר! מתי זה הספיק לקרות? אמאל'ה, אני לא
יודעת מה לומר", קראה.
"ששש..." היסיתי אותה, "את רוצה שכולם ישמעו?" כעסתי.
"שחר, נועה תמות אם היא תדע, איך יכולת?! זה פשוט לא מתאים לך,
ומה הקשר ביניכם בכלל? אתם לא קשורים."
"בטח שכן, אני ממש רוצה אותו, ענבל, ואת יודעת שזה לא קורה
אצלי הרבה."
"כן, בדדרך כלל הם רוצים אותך, מסכנה", אמרה במרירות.
"מה עושים?" שאלתי בייאוש.
"לא יודעת, איזה סרט, ואת הכוכבת הראשית, כל הכבוד!"
"תודה לך, חתימה?" גיחכתי.
"שתקי", אמרה ענבל.
"נו?"
"לא יודעת עכשיו, נחשוב על משהו", אמרה והלכה לקצה השני של
הכיתה.

דויד ואני ישבנו בחדר שלו, על המיטה, התנשקנו. באיזשהו שלב ידו
עברה מתחת לחולצה שלי.
"די", לחשתי.
דויד מיד הוריד את ידו ממני והתרחק.
"תקשיב", אמרתי בשקט, "אני... אני ואתה עדיין לא בשלב הזה,
אנחנו רק שבועיים ככה", ניסיתי להסביר בצורה הכי הגיונית
שיכולה להיות.
"כן..." הרגשתי איזשהו לעג בנימה שלו.
"מה 'כן'?"
"בסדר, אני מבין", הוא אמר.
"זה לא נשמע ככה", אמרתי.
לא הייתה לו סבלנות להתווכח איתי והוא ידע שזה סתם יהרוס אז
הוא פשוט משך בכתפיו.
"טוב, בכל מקרה, מה עושים עם נועה?"
"לא יודע", השיב. למה כולם אומרים לי את זה בזמן האחרון?
לעזאזל.

"דויד, בבקשה, היא עדיין לא יודעת, אני כבר לא מסוגלת לדבר
איתה!"
"אז אל", אמר ואז נישק אותי שוב, שפתיו ירדו משפתיי לצווארי.
"די!" קראתי והעפתי אותו אחורה.
קמתי ויצאתי משם.

כשיצאתי מדלת ביתו אל הרחוב ראיתי את נועה.
"שלום לך", אמרה ביובש.
"נועה, היי", אמרתי, גם אני, ביובש פנימי, הפה שלי התייבש,
הייתי בלחץ.
"מתי התכוונת לשתף אותי בחיי האהבה שלך?!" אמרה נועה, היא
הייתה פגועה, קולה שיקף את כל מה שהרגישה.
"נועה, תקשיבי, את צודקת לגמרי, אני - - -"
"זה בסדר", קטעה אותי בקול שקט, "אני מבינה, עם שיזוף כזה..."
היא הסתכלה על משהו מאחוריי.
הסתובבתי אחורה וראיתי את דויד, הוא עמד מחוץ לדלת ביתו, בלי
חולצה.
הסתכלתי עליה שוב.
"נועה", הרגשתי דמעות נקוות בעיניי, "אל תעשי את זה", התחננתי
אליה. אני.
"שחר, זה בסדר, באמת, אני כבר כמעט סולחת, תני לי יומיים ואני
כמו חדשה."
"מה?" אמרתי, לא מבינה.
"זה בסדר, אנחנו עדיין חברות, אני חייבת ללכת, נדבר", אמרה,
היא הסתובבה והלכה שני צעדים ואז הסתובבה אליי שוב ואמרה "אה,
וסתם ככה שתדעי, דויד החליט שהוא 'לא בקטע' רק אחרי שהוא ניסה
לגעת בי ואני לא נתתי לו", אמרה, עיניה עברו על הכפתור הפתוח
ועל שיערי הסתור, היא נראתה המומה מעצמה ואז היא הסתובבה
והלכה.

עמדתי במקום, מרגישה דקירות קרות בגרון, מסתכלת אחריה מתרחקת
בגב זקוף ואני, אני במראה של אחרי המזמוז.
אוף, גם כן, הצרפתי הזה...