פרק 1 - בוקר רע
בוקר עלה על מדבר מעקובובה וכבר הספיק להתחלף בצהריים והשייח
מלעוני, אדם חביב למראה (לפחות כשהוא ישן), קם ממשכבו ומציץ
דרך אוהלו. איך שראה השייח את השמש יוקדת על המדבר, החל ישר
צורח על אחיו/בן דודו הח'ליף ערסוני הישן בסמוך אליו: "יא
אהבל! אמרתי לך להעיר אותי לאור השמש הזורחת! רציתי שנתחיל
ללכת לבירה אל-לחוח, לפוצץ מכות את הסולטן! בגללך אני אתייבש
עד שאני אגיע לשם!!!!" ושלא תטעו, ערסוני המסכן ישן כל הזמן
הזה ומאחר וכל בוקר קורה דבר כזה עם מלעוני, שמיעתו של הח'ליף
נפגעה קשות עם הזמן. אכן לא נעים. ולא, לשייח מלעוני זה דווקא
נעים, אבל הו, אנשי השבט המסכנים... מה גם שהשייח נוהג תמיד
למלמל לעצמו מתחת לשפם הערות שאינו רוצה שאנשיו ישמעו כשהוא
מדבר ככה אליהם, ושלא תטעו, זה לא נדיר כמו שנראה.
"טוב, אז זה בגללי", בבקשה, הנה דוגמה, "אני שונא לקום בזריחה,
אבל אני אוהב להאשים את כל מי שבא לי". ואז בחר איזה מסכן אחד
שישב בצד ופנה אליו: "צריך לחסוך במים, זה מדבר פה, אז אתה
עכשיו תלך ותמצא לך איזה נווה מדבר או משהו. אחרי הכול, אתה
ממילא לא עוזר בכלום!!!"
זה מה שקורה כל בוקר, וכבר מספר לא קטן, ולא, אין לי כוח עכשיו
לבדוק ולהגיד במדויק, תסתפקו בכך שממש לא מעט אנשים חברי שבט
המעקובובה נבחרו ויצאו לחפש מים במדבר. הבעיה היא שבכל המדבר
יש רק נווה מדבר אחד. אתם ודאי מתארים לעצמכם את הצפיפות שם -
נוראה. נו, מה אתכם?! אתם מדמיינים או מה?! אני לא סתם אומר
לכם לדמיין את זה, אז תדמיינו!!! לא נורא, נניח שדמיינתם.
אבל בואו נחזור רגע לשייח הגדול וה"נערץ", הוא יצא מהאוהל
בפנים כועסות אחרי מה שהיה אותו בוקר וקרא לאנשיו בעצבים: "למה
אתם מחכים, פדלאות?! בואו לאכול!!!" וכן, גם הארוחה היא עניין
יומיומי, השייח יושב באוהל ואוכל להנאתו מרק רגל שכרת לאחד
מאנשיו, בעוד הוא מצווה על בני חסותו שידמיינו שהחול הוא חומוס
ושיאכלו. אחרי שנרגע מעט, הוא מתחיל להטיל משימות כבדות משקל
על אנשיו, שהוא מתעצבן מתי שהם בכל זאת מצליחים לבצע אותן,
ושולח גם אותם למדבר.
עכשיו, אחרי שקיבלתם קצת אינפורמציה לגבי חיי היומיום אצל
המעקובובים, הגיע הזמן לעבור לעיקר. אותו יום, בו החליט מלעוני
ללכת עד לעיר הבירה ולפוצץ מכות את הסולטן למרות החום הכבד;
והיה זה יום חם במיוחד. "יאללה, זזנו!!!" קרא השייח והצעיד את
אנשיו אחריו להליכה לאל-לחוח, עיר הבירה. אבל אפילו תופעת הטבע
הזאת הבין שהם לא יסתדרו הרבה זמן בארמון בלי מים. אנשי השבט,
הלבושים בגלביות דהויות ובתרבושים סגולים, ובראשם השייח ואחיו
הלובשים גלביות לבנות וכפיות אפורות, מזיעים כולם בשעת צהריים
שמשית במיוחד, עושים דרכם במדבר בדרכם אל נווה המדבר כדי
להתרחץ מעט במים, ושם מצאו את כל מי שסילק השייח מאוהלי השבט.
בקושי ניתנה להם האפשרות לזוז, אחרי הכול היה שם צפוף נורא.
רואים?! לא סתם אמרתי לכם לתאר לעצמכם את הצפיפות מקודם, שלא
תחשבו שסתם בזבזתי שורות, אני לא סתם מתעכב על דברים לא
קשורים, ולא סתם גולש בין נושאים... אגב, כבר הראיתי לכם את
החולצה החדשה שלי? היום קניתי במבצע בלי מע"מ, רגע תוציאו דף
ועט אני ארשום לכם את שם החנות, יש שם באזור גם מסעדה נהדרת,
איזה אוכל יש שם... אה, סליחה, אז איפה היינו?
טוב, אז כל אנשי השבט שנופו עברו לדום למראה השייח וישר
מתחילים לקרוא: "שייח! שייח! באת! סוף סוף סלחת לנו! באת
להחזיר אותנו חזרה לאוהל?"
התעצבן השיח ואמר לכולם "דבר ראשון, לא, לא באתי להחזיר אתכם!
למעשה, על הקריאות האלה אני אעניש אתכם!!! (הממ.... איזה עונש
הכי יתאים להם? אה! וואללה, מצאתי!) כולכם תחזרו לאוהל, להיות
בשבט שלי זה מספיק גרוע עם כל הפקודות שאני מחלק. דבר שני,
בואו, יא עצלנים! בואו נלך נפוצץ בבומבות את הסולטן! זה הבנאדם
היחיד ששנוא עליי יותר מכם, אז זוזו כבר!!!" וכולם מיהרו
לכיוון אל-לחוח. אני לא רוצה לחשוב מה יקרה שם, אבל אני המספר,
זה התפקיד שלי ומזה אני מתפרנס, מה לעשות?
