חוץ מאלזה, ידעה כל החבורה שעמדה אותה שעה בשעריו של מלון
ויקטוריה בקנדרשטיג, את הסוד הגדול. גם הקיץ הזה של שנת אלף
תשע מאות ששים ושש הם שבים ונפגשים. זה חמש עשרה שנה הם חוזרים
ונפגשים בהרי האלפים. מנסים להחיות את חברותם העליזה שנקטעה,
פוררה ונפוצה לכל עבר. גם השנה הצליחו כולם לדייק ולהגיע
כדבוקה אחת למקום המפגש. גם השנה הם עומדים לפני הצלם כדי
להנציח את הרגע על הצלולואיד. מאחוריהם היו השמים כהים ומכוסים
בשכבה עבה של עננים. מעל ראשיהם היה הכחול עמוק עד אין קץ.
הרברט עומד בגב זקוף, הוא נשען על מקל הצעידה הנטוי לו מאחור
ותומך בגבו. כיאה ליום שמש קיצי הוא לבוש חולצה לבנה קצרת
שרוול. כובע הקסקט שעל ראשו מסובב והמצחייה מגנה על עורפו מפני
השמש המלהטת. מתוך החבורה הגדולה שהתחילה את המפגשים נותרו כעת
רק עוד עשרה. חבורת צעירים חייכניים, שהצעיר בהם חגג השנה את
יום הולדתו השבעים. במהלך השנה האחרונה איבדה הקבוצה רק את דר'
היינמן, אך נראה שידיעה זו אינה מעכירה את האווירה עוד. בתחילה
היו מפגשים אלה של יוצאי בראונשוויג בלבד, משהלכו השורות
והתדלדלו נוספו לחבורה גם כמה קרובי משפחה. אף שחבורה מלוכדת
עומדת לפני המצלמה, יודעים כולם מי מבני בראונשוויג ומי הם
מבני דרזדן שזה מקרוב באו. אולי בלי משים ואולי ביד מכוון
נחלקה הקבוצה לשלושה. ארבעת אנשי דרזדן מקובצים יחדיו, במרחק
של צעד אחד לפניהם מאוגדים חמשת יוצאי בראונשוויג והרברט משגיח
במרחק של מטר אחד נוסף על כל החבורה. נראה שהצלם הסב את תשומת
ליבם ולרגע נקטע שטף דיבורם. בקבוצת הדרזדנים הייתה זו פאולה
שרכזה את תשומת ליבם. בפיה עוד עמדה המילה. מבטם של בעלה ג'ון
ושני חבריהם היו מרוכזים בה כשקפאה התמונה. החבורת נראתה
כממתיקי סוד שבחנה ושקלה כל מילה. חבורת בראונשוויג עומדת
בשניה זו להתפזר. מר וגברת צוויג כבר עומדים לפנות לכיוון
המדרגות המובילות לדלת הכניסה. גברת סלוצ'וור עומדת בגפה. אלזה
הנמוכה בהרבה מטילי עדיין תלויה על זרועה של זו. צדודיתה פונה
לכיוונה, כאילו לקלוט את המלים האחרונות שנאמרו ברגע שטילי
הישירה מבטה אל המצלמה. מחיוכה המרומז של טילי, מעיניה הגדולות
לא מתגלה מאום מהסוד שהיא נושא בקרבה.  
עד לפני שלוש שנים עוד היה ולטר, בעלה של טילי, חבר נלהב
במפגשים. הוא היה היוזם, הכוח המניע, היד המארגנת. אבל אז
הכריעה אותו המחלה. כשנפטר הייתה זו טילי שהאיצה בחברים לשוב
והפגש. היא בחרה את המקום, ארגנה את החדרים. לא יכלה לאבד
באבחה אחת גם את בעלה וגם את אהובה. לא שכחה לדאוג שלכל אחד
יוכן התפריט האישי והמתאים לו. במיוחד דאגה שאלזה תקבל את כל
הדרוש. בשנים האחרונות נטתה זו לחלות לעתים קרובות. מזה שלוש
שנים הלך גופה הצנום ונחלש. היא מתקשה להתמודד עם הזקנה שכובשת
חלקים הולכים וגדלים בגופה. טילי תומכת בה ואומרת "תזכרי, כל
עוד אנו חיים, אנו חיים לנצח". אף שבליבה הייתה עוד התקווה
שהרברט יתפנה שוב והם יוכלו לממש את אהבתם הסוערת. לשוב ולשתות
את המים המתוקים. בקנאות שמרו על סודם, שהיה לנחלת הכלל.
המפגשים התכופים מאחורי גבם של ולטר ואלזה, הפנטזיות הפרועות,
הפכו בשל המרחק הגיאוגרפי לאפלטונית לפני שנים רבות.
אלזה מביטה בטילי וחושבת: אילו רק היית מבינה. אילו רק יכולתי
לספר לך. איני מתקשה להתמודד עם הזקנה, אני מייחלת לה. מאז
שולטר הלך, מה לי ולכל החבורה הזאת? מאז פרש אהובי מה לי
ולחיים האלה?