"אתם באים?" הוא שאל והפנה מבט מאיים ואנחנו הנענו את פנינו
באימה כבושה. "כ...ן" ענינו, "אנחנו חושבים", הוספנו בגמגום
והלכנו משם. הוא המשיך לשבת על הכורסה הגדולה ועישן בשרשרת.
לעתים הוא בהה על נקודה לא מזוהה. לא היה ברור מה עובר עליו,
על מה הוא חושב, איך ייגמר היום הזה והיום שאחריו.

הימים ימי חג, תחילת האביב. הכול ירוק. הגשם החל במסע למקומות
אחרים, כנראה פחות לחוצים. העצים התעוררו והרשימו בפריחתם,
פריחה שסימלה את הרצון לסלק את הישן - הישן המאיים שהטיל אימה
ופחד בימים ובשנים שחלפו. הוא גדל ללא אימא, אביו התחתן כשהוא
ואחיו היו קטנים, חי בחוסר כל, התסכול והפחד היו גדולים ונראה
שהם הלכו וגברו עם השנים. הוא אף פעם לא דיבר על זה. אימא
סיפרה שאף פעם הוא לא דיבר על מה שהיה, אבל היו לה עדויות
משברי סיפורים וזיכרונות של אחרים. באחת הפעמים למשל, כנראה
ביום שבת אחה"צ, אחד האחים הפריע למנוחת השבת, בשעות שלפני
תפילת ערבית. אשתו של אבא שלו, האימא החורגת שלו, קמה עצבנית,
החטיפה סטירה לזה, בעטה בשני וקיללה את האחרות. ארוחת ערב לא
הייתה באותו ערב וביום שאחריו.

בהמשך הם כבר גרו במקום אחר. בדירה צפופה, לא רחוק מהמקום בו
גרו עד אז, אבל רחוק מאד עבור ילדים קטנים. מדי פעם אבא שלו
היה מבקר. אוכל הם קיבלו פעם ביום בשעה קבועה ובכמות מתאימה,
אבל בדיוק מתאימה. לא יותר ולא פחות. הוא נשא בעול הפרנסה
ובאחריות למה שהיה. סיפרו שהזעם שלו גאה, התסכול גם. הביטחון
שלו נפגם, ניתן לומר שחטף מכה אנושה. בעצם, מה אפשר לצפות
שיקרה לילד אבוד, ללא מקורות הזדהות, שצריך לקחת אחריות על
נוספים, אבודים כמוהו, משוועים לרשת של ביטחון ולאחזקה
וויניקוטיאנית מתאימה. כך הוא גדל והתפתח ואיכשהו שרד.

בשלב מסוים הוא הכיר את אימא: חמה, אוהבת, תומכת, רגישה, עקרת
בית נפלאה, אבל חסרת חוט שדרה, כנועה. בשבילו היא הייתה מתת
אל, כל מה שאפשר היה לקוות לו ואתה הוא הקים משפחה ואתה הוא
יצר אותנו. והחיים בהתחלה כנראה היו בסדר, אולי אפילו מעבר
לזה, כי הרי גם היא ברחה מסיר לחץ נוראי - כזה שמאיים להתפוצץ
בכל רגע נתון. מתישהו זה נגמר. חוסר הביטחון והפחד מנטישה
השתלטו עליו. הוא יותר ויותר פחד לאבד את מה שבנה. לכן התחילו
השתיקות, מבטי הזעם, הכעס על דברים קטנים ופעוטים והדרישה
לכבוד. ואח"כ הגיעה האלימות.

ואנחנו קיבלנו עלינו את המשימה, נסינו להשקיט, יישרנו קו,
ניסינו להרגיע את פחדיו, לשדר שהמשפחה חשובה מכול ולאבא יש
מקום של כבוד. אבל זה לא עבד. הסטירות עפו, הקללות גם, לא
ידענו איך לאכול את המצב. פעם יצאנו לחופשה, בחג, לפני הרבה
שנים, כשהכול פרח, הירוק זרח, כשהייתה תחושה של התחדשות ושל
שינוי. החופשה הייתה במחיצת בני משפחתה של אימי, בעיה בפני
עצמה מבחינתו. כן, בגלל הקנאה, בגלל שזה הפגיש אותו עם מה שלא
היה לו, עם מה שהוא חושש שגם לא יהיה לו. וכשהוא היה רואה את
השמחה בעיניה, את הזרימה החופשית של אימי עם אחיותיה, נפשו לא
ידעה מנוחה, כמעט איבדה את עצמה לדעת. במצב הזה ניסינו לתמרן
בין הטיפות ונכשלנו, יותר נכון חטפנו. מכות. אפילו קשות. ליד
כולם. בלי שליטה, בלי שאף אחד התערב ונתן עזרה. וכל זה על מה:
על זה שקמנו מוקדם בבוקר והלכנו לטבול בים ללא רשות! כביכול
הדאגנו אותו, יותר נכון פגענו בכבודו. בחווייתו, השפלנו אותו,
איימנו למוטט את בבת עינו, את משפחתו. מאז, במיוחד כשהתבגרנו,
ניסינו להתרחק ממנו בחגים ולכן השאלה הזאת שלו, "אתם באים?"
עוררה תמיד זעזוע, פחד, איום של רעידת אדמה.

לכן היינו פונים לאימא, מנסים דרכה לבדוק אם משהו השתנה, אם
משהו שלא שמנו לב אליו קרה. אבל היא הייתה בשלה: מבלבלת, סותרת
את עצמה, מבוהלת - כי גם היא אולי הייתה מעדיפה להתרחק ממנו
בחגים, להיות עם האחים והאחיות שלה. ואולי היא ביטאה בזה את
מחאתה שלה, גם כי גם היא באה מבית שהחיים בו קשים, לא צפויים,
מלווים במכות ובמתחים. במיוחד בחגים - אז אביה, בעל צרכי
השליטה המלווים בחרדת נטישה, היה מכה ללא אבחנה תחת אדי
האלכוהול את כל מי שנקרה בדרכו. ולכן אולי גם היא, עם הקמת
משפחתה הקטנה, ציפתה לתקן את חוויותיה הקשות, בדיוק כמוהו.

וכך מצאנו את עצמנו בחגים ובמיוחד בחג האביב, ישובים אל שולחן,
לבושים בלבן, מכונסים בעצמנו, מלאים כעס ותחושת תסכול, מנסים
להתעלם מהמבטים השואלים, שלא לומר דורשים, אם אנו שמחים
ומרוצים, אם אנו נרגשים מהישיבה המשפחתית המשותפת סביב השולחן
הטקסי בפוזה המשפחתית המושלמת. וכשהיינו נשארים והם היו נוסעים
עם אחיותיי הקטנות למשפחה בעיר הגדולה - כן-כן, באותן פעמים
שהוא ויתר ואפשר לנו להישאר בחג בבית - היינו מחכים בחדרים
לחברים, שיסיימו את ארוחת החג ויגיעו מבוסמים ועייפים לחלוק
אתנו את שארית הערב.

ובחוץ, הכול היה ערוך לבאות, השדה לבש ירוק, העצים נתנו את
פריים, בצמרתם צייצו הציפורים ובצלם נח הכלב מעמל יומו. הכול
נראה הרמוני, כל אחד ידע את מקומו, כל אחד פרגן לעמיתו, עד כדי
יצירת שלמות שנתנה תחושה של שקט, שלווה, ביטחון והגנה - כמו
במשפחה.