"כל מה שאני צריכה זו הגנה טובה, אני מרגישה כמו פושעת...",
אומרת פיונה אפל, בעוד היא חושפת את עצמה למצלמה במשקל זעיר של
30 קילו.
ואני אומרת לעצמי... "כל מה שאת צריכה זה לאכול משהו, כי את
נראית כמו אנורקסית!"
ובכל זאת, אני יושבת ובוהה בקליפ, מריצה אותו קצת אחורה כדי
לראות במו עיניי איך היא מתפשטת ומתגאה בעצמות הללו. והמחשבות
מתבלבלות לי בראש.

להרגיש כמו פושעת כי את ילדה מפונקת שמרשה לעצמה לשחק בליבם של
אחרים ללא הרף,  לגיטימי, לא פעם ולא פעמיים הרגשתי את אותה
הרגשה, אותו כעס כלפי עצמי שאני מתירה לי לנהוג כך.

ומה עם להרגיש פושעת כי את פוגעת בעצמך?  כי את אוסרת על עצמך
לחיות?
היהדות,  דת נוקשה ומחמירה, קוברת אדם שמתאבד מחוץ לבית
הקברות, רחוק מכל צלם אחר של מוות (אדם שהתאבד, הרגיש  בודד
בחייו, מן הראוי שכך יהיה גם במותו).

את פושעת כי את פוגעת בעצמך יותר מכולם, כמובן שבדרך תפגעי גם
באחרים, אין מכך מנוס. את פושעת פיונה, או שמא זו בכלל אני
שצריכה לכפר על חטאיי...?