הרהורים,
כי אם לא עכשיו אז מתי,
עד מתי?
מותר לי לשאול, כי לא התגייסתי. "איך את עם זה שלא התגייסת?"
"בסדר, אני עושה את מה שאני אוהבת..." את מה שאני אמורה לאהוב
לפחות. מחול החיים הזה לא נותן לי לנשום, וגם כשטוב לי, חסר
לי. כי אני לא יכולה להודות שמשהו מתקרב לטוב.
הפרפקציוניזם השתלט, שיט! שוב התחלתי עם הרשימות. רשימות
ספרים, סרטים, דיסקים, קניות, דברים שאני צריכה לעשות. אשליה
אופטית של סדר, בעצם תוהו ובוהו.
אני רוצה להיות מתחת לפעמון הזכוכית של סילביה פלאת', "להתבשל
באותו אוויר חמוץ שלי עצמי", האוויר החמוץ שלה, יפה מבחוץ,
מילים, מילים, מילים - יפות.

להתקלח, להתייפייף, לקראת הדייט היום בערב, שיהיה כושל בדיוק
כמו האחרים. שקרן מי שהמציא את הניצוצות האלה. אני מגבבת בלי
סיבה, צוחקת בלי סיבה ובוכה בלי סיבה.
אני רוצה מותניים צרות.
צרות=צרות.
לחתולה שלי יש עיניים כל כך יפות. איך היה מתאים לי להיות
עכשיו חתול. כל היום לישון ולאכול. איזה כיף. מתי אני אפסיק
לחפש משמעויות נחבאות לחיים האלה? מתי ייפול האסימון? אני מטר
ואסימון. מטר ובמבה. לפחות במבה זה טעים.