הזוי.
הזוי לחיות במשך יותר משלוש שנים בלי לשים לב שאתה מת. זה לא
כמו לאבד את היומן שלך ולגלות אותו כעבור שבועות נח לו בשלווה
במגירת הגרביים שלך. זה לא כמו לשבור ציפורן ולהמשיך להסתובב
ככה ימים בלי לשים לב. זה גם לא כמו לשפוך משהו על המכנס
ולגלות את זה רק אחרי כמה שעות.
לא שהתעלמתי מזה בכוונה.
לא שלא רציתי לראות .
זה גם לא שקברו אותי ובכו עליי והספידו ואז טיפסתי לי החוצה
מתוך הקבר והתעקשתי להסתובב כמו פגר, בין כל אותם אלו שעוד
חיים.
לא.
פשוט לא ידעתי,ולא שמעתי ולא ראיתי,הרגשתי או הבנתי.
לא עיכלתי או תיארתי לעצמי.
שמתתי.
שכן באותו רגע שלאחריו חיי מעולם לא יהיו עוד כפי שהיו -
מתתי.
ואני לא חיה עוד. החיים שלי הם בדיוק אבל דיוק מכאיב, כשל אותו
זומבי שטיפס לו מהקבר ומסתובב פה. הוא חושב שהוא חי. הם יודעים
שהוא לא.
רק כשרמזת לי שאולי, באותו לילה, באותו רגע כשהילדה הקטנה
שהייתי שכבה ליד המעלית, יצאתי מתוך גופה, גופי, ועברתי מעל
לגופתה, גופתי והלכתי משם. באותו רגע, היא ואני, מתנו.
היא, כנראה הבינה את זה. אז אם אתם רוצים, אתם עוד יכולים
למצוא אותה שוכבת ליד המעלית. עכשיו היא כבר לא ילדה, היא
תמונה קפואה לתמיד.
אני, לא הבנתי את זה. אז אם אתם רוצים, אתם עוד יכולים למצוא
אותי פה, מסתובבת ביניכם מתה - חיה. תוכלו לזהות אותי לפי
החיוך המזויף. הגוף החלול. המבט הכבוי.
אז אם היא, כפי שהיא הייתה אז, על כל החלומות שלה, התקוות שלה,
האהבות והשנאות שלה - מתה, ואני כפי שאני (ואיך אני בעצם) ריקה
- חלולה, קיימת אבל לא ממש, עוד חיה ולא באמת ולא תמיד,
אז נעים להכיר.
אני רוח הרפאים של אותה גופה, אותה ילדה, שם, ליד המעלית. |