[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








יופי זאת הרמוניה.

יופי זה העור החלק שלך.

יופי זה דבר שקט.

אנחנו חיים בעולם מטורף, קצבי, מוטרף. איפשהו בעולם הזה צריך
קצת שלווה, רוגע.

איפשהו צריך שכיית חמדה, קטנה, כפתור ופרח, טל ומטר, בעולם של
רעש, רעמים וסופות ברקים וצלצולי מצלתיים שלא פוסקים, לא
פוסקים, לא פוסקים.

צלצול.

תיק-טוק-תיק-טוק

אני מאוד הגותית בזמן האחרון. החיים, כמו שהם Jigsaw (אה-לה
פאזל) אחד ענקי, הם גם שעון ענקי.
ואני לא מדברת על אותם מכשירים, שעונים דיגיטליים, שאף שיש
כאלה שעונדים אותם הם לא באמת מאושרים. שעון מכני, עם גלגלי
שיניים, כמו שיש לי בחדר, כמו הביג-בן.

איפשהו יופי הוא לא בעיני המתבונן, הוא בעיני המתבוננים. מה
שווים כל אותם גלגלי שעון מפורסמים אם אין איזה קפיץ שיזיז
אותם? מה שווה יופי אם לא יהיה מי שיעריך אותו? עץ, שייפול
ביער בלי שומע אולי יעשה קול, אבל ציפור דרור בודדה, מלבד משק
כנפיה לא תוציא צליל, לא תוציא תו. לשם מה?

לשם מה קיים יופי אם לא בשביל אחרים?


אני לא יודעת אם אני חיה אחרת או שאני אולי בעולם אחר. אנשים
יפים אצלי זוהרים. לא ערטילאית, גשמית, כמו המקלדת הזאת שאני
מקיש עליה עכשיו, כמו הזבל שזרוק מול הבסיס שלי ביפו. אנשים
יפים זוהרים, הולוויד צודקים למרות הכל. אנחנו תמיד נמשך לאש.

אנחנו, בעצם, זבובים מגודלים, כשחושבים על זה. אנחנו יודעים
שהאש שורפת, אנחנו יודעים שאנו עלולים להיכוות, אבל אנחנו לא
יכולים שלא להתפעל, שלא לרצות להתקרב, רק עוד קצת, לחמימות
הזאת.

עד שהכנפיים המודבקות בדונג שלנו ימסו, וניפול לים.

יופי זה להתבונן לך בעיניים, בשקט. הן לא צריכות להיות כחולות,
הוליווד לא תמיד יודעים על מה הם מדברים. הן צריכות להיות עין
הסערה בעין המתבונן. הן צריכות להכיל בתוכן עצבות, וכאב ואכזבה
ובכי כל כך מתוק ורק פס דק, רק אלומה אילמת אחת של אור, במיוחד
בשבילי, במיוחד בשבילנו, במיוחד עכשיו ורק עכשיו.


תיק-טאק-תיק-טאק

כמו השעון הגדול הזה הלב שלך פועם. פם-פם-פם. איפה השלווה הזאת
שקורנת, שזוהרת כאלף שמשות, שמבהיקה כמיליון קרחונים שנמסים,
לים, כי רק לשם הם הולכים בסופו של דבר. כדרך כל בשר דרך כל
קרחון אני מניח מתוקה. והלב שלך, הוא לא קרחון. הוא פועם מהר,
מהר יותר מהעיניים השקטות האלה, העצובות האלה. למה עצבת ילדי?

כי בלי העצב איך נדע מהי שמחה? בלי הכיעור איך נדע מהו יופי?
אולי בעצם היופי הוא כן בעיני המתבונן, אבל אותו המתבונן הוא
לא אותו אדם תמיד, הוא משתנה, הוא שמח, הוא בוכה, הוא צוחק,
הוא יורה והורג ולפעמים היופי שלו זה הדם של חבר שלו על הידיים
ולפעמים היופי שלו זה איש זקן ומקומט שאומר לו, על ערש דווי
"אהבתי אותך בני" ואולי זה המראה הכי יפה בעולם בשבילו עכשיו
ואולי היופי הוא לא בעיני המתבונן בכלל, כי העולם הזה מטורף
ומוטרף ומשתנה והמצלתיים ממשיכות לדפוק לי בראש,
תיק-טוק-תיק-טאק, שעון ענקי נופל מהשמיים או שאולי השמיים
נופלים ואולי אני משתגעת כי אני יודעת שהלב שלך עוד שנייה פורץ
מבית החזה שלך ויוצא לדרך עצמאית משלו.

כי היופי, הוא לא בעיני המתבונן, המתבונן זז ומשתנה.

היופי הוא בעין הזמן.

ואם הזמן לא שחק אותו. אם שיני הזמן לא הקהו את יופיו (שיני
הזמן לא מתקהות לעולם, רק אנחנו) - הו אז, רק אז, נדע שלא
חזינו ביופי רגעי, בפריחה ארעית של פרח שמן, מגודל ומסריח פעם
אחת בשנה, אלא במשהו אחר, משהו יפה באמת, משהו שלא קורן כלפי
חוץ, משהו שזוהר מבפנים.


היופי האמיתי הוא, כנראה, האהבה.


אני מחכה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אתמול לקחתי את
שלי לקפה אפרטו
באבן גבירול,
שעה תפסנו להם
את השרותים.




החבר של שלי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/6/07 20:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליאור גוטליב

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה