[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליאור גוטליב
/
יומה של מרי

בדקתי אם הכל נמצא. דלי מים, סבון, מגב לחלונות וכמובן, הבנדנה
האהובה עליי. רקום עליה פרח יפייפה בצבע אדום, רק חבל שהוא
דהוי.
גררתי את עגלת הניקוי לקומת הכניסה, ומופתעת מחדש כמה דיירים
של בניין רב קומות יכולים ללכלך ביום אחד. כמה עבודה יש היום,
זה לא נגמר.

בעוד ידיי משפשפות ומקרצפות את חלונות הכניסה, תמיד עולה למוחי
אותו שיר ישן שאהובי היה שר.
כך היה בכל יום. אותו בניין, אותם חומרי ניקוי, בנדנה ושיר
ישן.
חבל שזוהי השגרה שאמצתי לעצמי אחרי כל כך הרבה שנים של עבודה
במקום מכובד יותר, חנות הפרחים. חנות משגשגת הייתה, היחידה
בשכונה. לאן רווחיי נעלמו?
הו כמובן, שנים של נתק משפחתי גרמו לי לשכוח שזוהי אשמתו של
אבי. אילולי היה עוצר עצמו ולא מהמר בכל רכושנו, אולי הייתי
זוכה לרכוש השכלה בסיסית, מדרגה שהייתה עוזרת לכולנו.
דיי, מספיק לחשוב מה היה קורה אילו, עליי לשמוח שלפחות עכשיו
שבתי לעבוד לאחר שנת אבטלה, מעט הכנסה הביתה רק תועיל.

שמעתי את שער הכניסה נפתח, הסתובבתי והבחנתי באותה ילדת יסודי
ששבה הביתה כמעט באותה שעה כל יום. בכל יום.
הילקוט גדול עלייה, בוודאי מלא ספרים. לעיתים מתמלאת אני קנאה
מלראות אותה, כל יום רוכשת עוד קצת השכלה, ובוודאי אינה מעריכה
את העניין כמוני.
הילדה נכנסה ללובי הכניסה והשתדלה לא להשאיר סימנים על הרצפה
הרטובה. אין דבר, אני שבה ואומרת לה בכל פעם, אם לא היא שתשאיר
עקבות, בוודאי יהיה זה השכן המטונף וכלבו. הם יודעים מתי שעות
עבודתי ובכל זאת חייבים לצאת מהבית באותה שעה וללכלך.
לפעמים אני מתייאשת, האם כך יראה גורלי גם בעתיד?
איני רואה סיבה שלא.
הילדה נכנסה למעלית וסימנה לי נפנוף עם היד.
חמודה, תמיד חבבתי אותה.

בעוד אני ממשיכה לקרצף ולהוסיף סבון, ידעתי שאלו רק דקות
ספורות עד שירד השכן עם הכלב.
וכך היה כל יום, בכל יום.

לעזאזל! הבנדנה נפלה לי. נפלה דווקא לאזור הרטוב, כמה ביש מזל.
אולי באמת הגיע הזמן לזרוק אותה, למרות שתמיד הזכירה ימים
טובים יותר, ימיי חנות הפרחים. אהובי קנה אותה, אמר שהיא
מותאמת במיוחד לחנות. נהנתי ללבוש אותה, הייתה נדבקת ריח פרחים
ומשאירה ניחוח רענן לכל היום. בכל יום.

מוזר איך מחשבות יכולות לנדוד מכאן ומכאן בזמן עבודה, שלא לדבר
בזמן ספונג'ה רצינית.
המשכתי לזמזם לעצמי אותו שיר ישן, שלפעמים מזכיר זיכרון מתוק
ומעלה לי חיוך מבלי לשים לב.
אני אוהבת לשקוע בנוסטלגיות. הן מראות שהיו ימים יפים יותר,
עולם אחר עם תקוות. ומה עכשיו?

הילדה ההיא, זאת שאני אוהבת, מאוד אוהבת לרדת לפעמים לחצר,
ולבהות בי מבעד לזכוכית בזמן שאני עובדת. נראה שנוצרה ביננו
כימיה. אפילו חזרה פעם מבית הספר, נעצרה לידי ושאלה אם מתחשק
לי שוקולד. הילדים קיבלו בזמנו ממתק בכל פעם שהתנהגו יפה או
עזרו, והיא שמרה אחד במיוחד בשבילי.
הילדה סיפרה שהתאמצה מאוד להשיג אותו.
לא ידעתי אם לצחוק מסיפורה, או לבכות בכי מר. אמרתי לה תודה
ושאסור לי שוקולד, היא אומנם התאכזבה קצת אך המשיכה לחייך,
מלאך קטן.
רק בזכותה אני ממשיכה לעסוק בעבודה הזאת, לא בגלל הרווח. הרווח
סמלי ומנמלי. אני שבה לבניין רק בשבילה, כדי שכל יום, בכל יום,
תוכל לרדת לחצר בשעה שאני בדיוק מסיימת את עבודתי, ותצפה בי.
אני מקווה שחלומה לעתיד הוא לא להיות כמוני, הייתי מאחלת לה כל
כך הרבה הצלחה, מה שאני לא הצלחתי להשיג. שתשכיל ותשגשג, ותוכל
לקנות לי מכספה שוקולד, למרות שאסור לי.

התקדמתי לעבר הפח וזרקתי את הבנדנה, כבר לא יהיו ימים טובים
יותר.
החזרתי את הדלי והסבון למקום, בדיקה אחרונה שהבניין מצוחצח
וגררתי את העגלה החוצה.
כך יהיה גם מחר, חשבתי. כמו כל יום, בכל יום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם הגיבור
עשיר/מתעשר
במהלך הסרט,
לקראת סוף הסרט
הוא יבין שבכסף
לא קונים
אהבה/חברים/
אושר



המדריך למתחיל
בהוליווד


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/6/07 20:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליאור גוטליב

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה