הבנתי אתמול, שלא אצליח לבטוח. לא בך, ולא באף אחד.
תמיד אומרים שיש לסמוך רק על עצמנו, לא כך?

יש רגשות שכל כך קשה לבטא, אז סלחו לי מראש.

בזוגיות, איך אפקיר את עצמי בידי אחר? זה מסוכן.
כשמדובר במשפחה אין לנו זכות בחירה, זה נכפה עלינו והלוואי
ויכולתי לשנות זאת.
אבל כשמדובר בזוגיות, שווה לקחת סיכון כל כך גדול, ולהפקיר את
כל כולנו בידי אדם זר? אנשים באים ואנשים הולכים. עושים את
תפקידם בחיינו ועוזבים כשלא נותר דבר לשנות.

אני לא סומכת על עצמי, אז איך אסמוך עליך?

כל סודותיי, זיכרונותיי וכאביי טמונים בי, שקועים עמוק בפינה
חשוכה במוח, מנסים להיבלע ולהימחק.
בזוגיות רצוי שלא להסתיר דבר. איך אעלה שוב על פני השטח דברים
שאני כל כך רוצה לשכוח?
ואתה מבקש לדעת. לדעת עליי הכל.
הפחד הזה שאפקיר בידיך מידע כל כך כואב, שיבחן את הזוגיות שלנו
[אני מאמינה שתעמוד במבחן] עוטף וחונק בכל פעם שאני איתך.
בסופו של דבר גם אתה תלך, כולם הולכים. הקלה לא ארגיש מכך,
להפך. אדע שכעת קיים אדם שיודע עליי יותר משהייתי רוצה, ואמשיך
את חיי בפחד שהוא יכול לעשות כרצונו עם המידע הזה.

למה אני כל כך פוחדת? פעם אחת, רק פעם אחת אני רוצה להרגיש את
הביטחון שאתה מדבר עליו. ביטחון שרק בן זוג יכול להעניק.
השאלה אם אפשרי ואם בכלל נועדתי להרגיש כך.

בקשר אין סודות, רק זוג אנשים המשמשים ספר פתוח אחד לשני.
האומנם?
אני שואלת את עצמי אם אצליח להגיע לרמה כזאתי, של כנות כל כך
שוטפת, עד כדי כאב ונגיעה בזיכרונות שהכי כואבים.
כשרק מזכירים מילה, משפט, היגון עולה ומציף את העיניים ברטיבות
מלוחה. בעצמך אמרת לי.
תסלח לי, יש דברים שנצטרך להתמודד איתם יחד, והם עלולים לקחת
יותר זמן ממה שמצפים לו.

אמרתי לך בעבר, ואגיד זאת גם עכשיו - יש לך את ההזדמנות להחליט
שהאזהרה שלי לגבי הקשר שלנו נכונה. אני מגיעה עם הרבה מטען
ועצבות. אתה לא חייב להתמודד עם זה. אני מרשה לך לפרוש.