אחרי שקבלנו את ההודעה, היינו שם כולם.
ילדים, נערים, מבוגרים, ואפילו מס' זקנים שהכירוה מימי ראשיתה,
אין אחד שלא דמע, שלא הרגיש עצב, הרגיש חסרון, אבל מצד שני לא
היה שם אחד שלא הרגיש שזה עתיד לקרות.
על גסיסתה ידענו זמן מה, אמנם ניסו מעט להכחיש אך רובנו ככולנו
ידענו את האמת.
בור גדול נחפר באדמה כדי לשמש לקבר, וארון גדול גם הוא הוכן
מבעוד מועד, למרות שחדורי האמונה קיוו לא להשתמש בו לעולם.
אך הגיעה שעה ונאספנו כולנו, מזילים דמעה, ולא מאמינים, לא
מאמינים שהיא הלכה לעולמה.
והיא מוטלת שם בארונה, מכוסה טלית כמנהג המתים, עטופה, לבל
יראוה בשעותיה העצובות ביותר.
רבבות אנשים ליווה בדרכה האחרונה, ועשרות סחבו את ארונה, בזה
אחר זה, כדי להתייחד עם הרגע, עם הרוח.
וכשהגיעה למעוזה, הושמה באדמה וכוסתה רגבי עפר, ועוד ועוד עד
אשר צוחר הטלית לא נראה עוד.
והנה מספידים ראשונים, ילדיה הקטנים, הכוכבים, מנצנצים
בשברון-לב, ואחריהם הריח, שסיפר בבכי עד כמה טוב הכיר אותה.
ואחריהם השמים מיררו בכי וגם העננים הרטיטו לבבות במאמריהם על
החמה, שכעת שכבה דוממת בתוך הקרקע.
וכאלה הכירוה גם בתור שמש, זאת שזורחת מעל כולם ומאירה עיניי
עולם וכעת היא איננה, התקשתה והפכה לכדור פלדה אפור ועצוב,
וכמובן כבד מנשוא.