כמפרט חסר עכבות ומגור,
אתה פורט על מיתרי השחוקים
ואני שאת ליבי ציוויתי לסגור,
רוצה, לא רוצה לתת דרור לצלילים

ואתה לובש שריון אבירים,
מביט דרך צינורות הכאב
מבטיח להגן עד סוף הימים,
במנגינות ובחרב להיות לי אוהב

גלי לי מפתח ליבך
אזרע, אשקה, אגדל, אטפח
לא אעמוד מנגד בשעך צרתך
אהיה בן בית ולא רק אורח

והוא שהפיס דעת ליבי
ביום ההוא המיס בי חומות
שערי נפתחו ויצאתי אני
בחיבוק אמיץ נשמותינו נוגעות

והחלטנו להיות, פשטנו מדים...
עת פרקת עולך, אותי נטשת לעיי חורבות
ליד מיטתי כעת רק שריון אבירים
רציתי להרימו, להילחם - אך ליבי אט הפסיק לבעוט...