אם סיפורים היו מתחילים מהאמצע, אולי אז הוא היה מצליח לכתוב
אותה.
בלי כל העניין הזה של אהבה נכזבת, של רגשות, של לדמיין אותה על
הסדינים הלבנים, ריח שיערה ממלא את אפו, גורם לגופו לרעוד,
לראשו לנדוד.
אם הוא יכול היה לכתוב סיפור שיתחיל מהרגע שבו יתנשקו, אז הוא
יוכל לתאר באמת את איך שהרגיש פעם. אם יוכל רק לתאר את נשיקתה,
את שפתיה על שלו, את הידיים שנגעו, את הכוכבים שנפלו כמו בגדים
על הרצפה והבוקר שעלה לפתע כשפקחו את עיניהם. הוא רוצה לכתוב
על נגינת פסנתר בפינת רחוב שקט, עם מנורה אחת שעובדת ומעילים
ארוכים עד הרגליים, גשם קל ברקע ושפתיים שמסרבות להיפרד.
אחרי שהוא יכתוב על הנשיקה שלהם, הוא יוכל לכתוב עליהם ביחד.
אבל במקום לכתוב המון דימויים ומטאפורות, הוא פשוט יכתוב כמה
שהוא אוהב אותה, כמה שהיא חשובה לו, כמה שאין לה שום מושג מה
המבט הזה שלה, כשהיא מסתכלת אליו באהבה אחרי שהם מתנשקים, עושה
לו בבטן כל פעם. הוא יכתוב על כמה ששפתיה נעימות, על כמה שידיה
חמות, יוסיף כמה פסקאות על הרווח בין הצוואר לחזה, יכתוב
פרולוג על שיערה ואפילוג ארוך על הקסם שבין רגליה. שדיה יתפסו
פרק שלם, והוא יתאר את עיניה על גבי 5 עד 10 עמודים. הוא יוסיף
הערת שוליים על בטנה, ועמוד וחצי על הקול שהיא עושה כשהוא עושה
לה מסג', כשהיא מגרגרת ומזיזה את ראשה בסיבוב. על הכריכה הוא
ישים תמונת תקריב של פניה, על הכריכה האחורית יתאר את המסע
שעבר כדי לתאר את המסע בה.
את הסוף של הסיפור הוא לא יכתוב, הוא יתחיל וייגמר באמצע. הסוף
אף פעם לא יכול להיות טוב, אז הוא פשוט יוריד אותו.
אם סיפורים היו מתחילים מהאמצע, הוא היה מתחיל את הסיפור
בזריחת השמש, כותב אותה כמו שתמיד רצה, וחותם בנשיקה, כדי שאם
אי פעם תקרא את זה, תוכל לראות מה היה יכול להיות, אם רק הייתה
מוכנה לעבור את ההתחלה, ולתת לסיפור להגיע לאמצע.