היא אחת מהן.
אחת מהנשים הנודדות
המסתובבות יחפות ובידיהן אוחזות קופסאות קופסאות
של לבבות שבויים.
הן המוכרות את שיקוי האהבה פעם אחר פעם,
במילים מפתות מתפתלות על שפתיים מתוקות,
תלתלים ארוכים כמו מליון צעיפים
ועיניים שגורמות חולשה לעוברים והשבים,
או אולי רק לי.
כהרף עין, כמו מנגינת מנדולינה חורקת במקצת
דמעות מתוקות ניגרות על לחיים מלוכלכות מזעם
כשאני עומדת מוכת הלם
עם חיבוק חזק
וריח דומיננטי
אשר אין להתעלם מהקונטרסט בעובדה
ששני אלמנטים אלו
נטמעו עמוק עמוק בתוכי ובכל זאת
נשבו רחוק עם הרוח,
נותרתי עם מרקמה
המריר- חמצמץ
של האכזבה.