הטקסט להלן מהווה טיוטה לא פואטית לשיר מחאה מקיף. קשה להיות
מקיף, אבל ניסיתי לנסח בתמציתיות ובדעתנות את תפיסותיי, מתוך
הרגשה ששינוי כדאי:

דת היא משהו שמביא הרבה רע. בשם האמונה המסיונרית אנשים
נרדפים, וכך היא כופה את גחמותיה על החברה שבחוץ - זאת שבחוצפה
היא משתמשת בשירותיה. אמנם דת אחראית להרבה יופי - אדריכלות,
ציור, מוזיקה - אבל גם לשעבוד האנשים ולאלימות. דת היא גם בורה
מעצם טיבה - שוללת את כל מה שלא מתיישר אתה.

מלחמה היא רע אבסולוטי. לשסות אנשים זה בזה. מקריבים את
חייהם, ובדרך משעבדים תקציבים ומשאבים בכמויות בלתי נתפסות.
ממלחמה אנחנו רק מפסידים. לכן אני רוצה לצמצם ל-0 את המלחמות.
זה אומר לעשות כל שאפשר כדי להתפשר במקום להתעמת, ולנסות להיות
כמה שפחות פוגעניים. יש גם שלבים של פיתוח נשק דפנסיבי, שינוי
שיטות חשיבה, ובסופו של דבר - העלמת המרכזיות של זה. השאיפה
שהציר הזה בחיינו ייעלם.


כבר עשרות שנים מדברים על הנזק האקולוגי שאנו גורמים לכדור
הארץ, וככל שחולף הזמן, חלקים גדולים יותר של הציבור מתחילים
להפנים, ומנגד מצטברות עדויות מדאיגות, והזיהום והפגיעה עדיין
רק גדלים. חשוב לזכור שמדובר באינטרס של האדם. האדם הוא זה
שסובל כבר עכשיו מסופות טרופיות מוגברות, מבצורות שהולכות
ונהיות תכופות, מאבק ומזיהום אוויר שגורמים לנו למחלות, והצפי
הוא שאם המגמה תימשך ערי החוף יוטבעו עקב עליית המפלס שיביאו
הצטמקות והיעלמות הקרחונים. לנחש את העתיד זה יומרני, אפילו
כשיש קונצנזוס רחב בין החוקרים, אבל למה ללכת עם הראש בקיר?
הרי אנחנו יכולים להשתנות. המדע מציע לנו שפע של רעיונות
שיעזרו לנו להתמודד עם הבעיות האקולוגיות מבלי לפגוע כהוא זה
באיכות חיינו. מקורות האנרגיה החלופיים לא ימנעו מאיתנו את
השימוש באנרגיה בקנה המידה שאליו אנו רגילים, וגם המחזור יכול
להיות לא מעיק ומטריד מדי לו התשתיות שלו יאורגנו בצורה נוחה.
כל ההכתבות האלו צריכות לבוא מלמעלה. המדיניות צריכה להיות
ירוקה: סבסוד ותמיכה. זה החיים שלנו, וזה רק עניין של להתעשת.
במקביל צריך להיערך לפגעי טבע שאינם קשורים בנו, אולם יכולים
להמיט עלינו אסון. את האסונות הגדולים ביותר צפויים להביא
עלינו אסטרואידים. יש לנו מה לעשות נגד זה - איתור מוקדם
ופיתוח אמצעים להסטה שלהם ממקומם. גם כאן כבר נעשית פעילות,
אבל אם נקציב לכך תקציב שולי יחסית נוכל להיות מוכנים הרבה
יותר מהר. פגיעות אסטרואידים הן יחסית נדירות, אבל בהתחשב בכך
שהן יכולות לקרות גם מחר בבוקר ולזרוע הרס בקנה מידה בלתי
נתפס, רק הגיוני לזרז ככל הניתן את הצעדים שנעשים לקראתם.
יש עוד כמה אסונות שיכולים לעלות לנו במספר בלתי מבוטל של
נפגעים אם לא נשכיל להתכונן אליהם ולהתגונן מפניהם. רעידות
אדמה לא יגרמו לנזק רב עם בנייה נכונה ואם האזרחים יעברו
סדנאות תקופתיות שמחדירות להם לראש את הצעדים הפשוטים שעליהם
לנקוט בהם כשרעידת אדמה מתרחשת. צונאמי הוא עוד פגע שניתן לפתח
כלפיו מחסומים ומערכות התרעה. גם מפני אסונות נוספים נוכל
להיות מוגנים טוב הרבה יותר לו נמשיך במחקר ובתכנון. שטפונות,
פעילות וולקנית, הוריקנים - ככל שניטיב להבין אותם, וככל
שנחשוב על דרכי ההתגוננות מפניהם וניישם את המסקנות ייגרם לנו
פחות נזק. יש לזכור שאסונות טבע גובים מאיתנו מחירים
אסטרונומיים בחיי אדם וברכוש לא פחות ממלחמה. איפה תקציב
הביטחון מפניהם? איפה מקומם הראוי בסדר היום הציבורי?


הלוואי שמין היה חופשי. במקום להתייחס אליו כמשהו רע, ליהנות
ממנו ותו לא. הרי גם גברים וגם נשים נהנים ממנו. למעשה כמעט כל
האנשים נהנים ממין, אז למה יש עליו כל כך הרבה איסורים? כמובן
- מין קשור לביולוגיה ותרבות קשורה למסורת. אנחנו יכולים לראות
גם בממלכת החי קנאות לרוב, למרות שיש כמה מינים שהתפתחו לחיי
מין פרועים. הבונובו - מין קרוב אלינו למדי עוסק בכל סוגי המין
באופן חופשי ותדיר: מין אנאלי, אוראלי, בלי הבדלי ג'נדר, גיל
וכו', והחיים בלהקת הבונובו מאושרים ושלווים. אנחנו לא רוצים
ילודה בלתי מבוקרת - גם חברתית וגם אישית, ואנחנו לא רוצים
מחלות מין. אין ספק שהתנזרות היא הדרך הטובה ביותר להימנע מכך,
ומונוגמיות + אמצעי מניעה היא דרך יעילה גם כן, אבל אני מאמין
שהחוויה החופשית של המין בכל זאת עדיפה, והייתי בשמחה חי בעולם
שבו המין זמין לכל 1 עם כל 1 בכל זמן ובלי תוצאות לוואי. אז
נכון - זו אוטופיה, אבל אני מאמין שאפשר להתקדם בכיוון, ושזה
רק ישפר את הטעם לחיינו, כי אחרי הכול - אנחנו חיים בגוף
ביולוגי, וזה מה שעושה לו טוב.


האם, באופן כללי, אנשים מכלים את זמנם בעבודה שהם אוהבים?
האם, באופן נרחב, אנשים מבלים את זמנם בעבודה שמביאה תועלת?
התחושה שלי היא שהתשובה לשתי השאלות הללו היא לא. הרבה אנשים
שונאים את עבודתם ומרגישים במירוץ חסר תועלת לריק. כשמנסים
להתחיל לנתח אילו מהמשרות הן מיותרות ואילו חיוניות, ואילו
תמריצים יכולים להתקיים בכדי לקיים את הצרכים שלנו, מסתבכים
ללא הרף. אף על פי כן, נדמה שאפשר להצביע על אוטופיות וקווי
שיפור. דוגמאות כגון סינון וארגון מחדש של צרכים. האם אנחנו
צריכים עגבנייה - כן. מישהו צריך לגדל אותה, ומישהו צריך להביא
אותה לפתחנו. מישהו צריך לייצר לחקלאי את כל שדרוש לו לשם
הגידול, ומישהו צריך לייצר למוביל את כל האמצעים שיאפשרו לו
להביא את העגבנייה עד אלינו, ומישהו צריך לדאוג למקרר אצלנו
בבית. לכאורה - ים משרות. יחד עם זאת - נראה שגם במשרות אלו -
ניהול ששם דגש על ייעול יכול להביא לחיסכון משמעותי במספר שעות
העבודה הכולל. יש לשים יותר דגש על איתור אותם המקומות שבהם
יושבים אנשים משועממים שהסיבה היחידה לקיומם שם היא הכרח
מערכתי מלאכותי. במקביל - יש לזהות עבודות שמעצם טיבן אינן
מביאות לתועלת.
אני סבור שיצירה של בנק משרות נדרשות אמיתי יוכל להועיל במיון
מחדש, וכך גם עידוד של אנשים לעסוק במה שבאמת מתחשק להם.
לאנשים צריכה להיות אופציה לא להשתעבד לכסף, ולא לעבוד תחת
אינטרסים שאינם נוגעים להם ולא משרתים אותם או את הציבור. יש
מושג של חבות כלפי הכלל. אפשר להחיל אותו גם על עבודות נדרשות,
אבל בהחלט לזהות איך כל אינדיבידואל יכול ויהיה מאושר לתרום
לחברה, ויזכה לחופש ולשפע שקיימים בה. נדמה שהמערכות הקיימות
כרגע אינן מביאות תועלת ואושר כפי שניתן.


תחבורה היא עורק ראשי בחיינו. בני אדם רוצים ואף צריכים להגיע
בהמוניהם ממקום למקום ובמהירות. כמה רבדים מקופלים בנושא הזה.
זיהום אוויר, תאונות דרכים, זמן ואיכות חיים.
מאחר שרוב הנדידה היומית ההמונית מתרחשת לאורך צירים שמשותפים
לרבים הרי שהגיוני להשקיע בתחבורה ציבורית שתיתן מענה לכך. אין
שום סיבה לא לפתח אותה לרמה כזאת שלרוב בני האדם זה יהיה יותר
מהיר משתלם ונוח להשתמש בה. בנוסף נזכה להפחית משמעותית את
זיהום האוויר והתאונות. המשוואה היא שתחבורה ציבורית מפותחת =
פחות שימוש ברכב פרטי, וככל שנשקיע בה - נרוויח.


סמים מסבים עונג ומסבים נזקים. מעלים תעצומות של אושר
ויצירתיות, וגורמים לפגיעה בפרט ובחברה. יש בהם טוב ויש בהם
רע. ההתעסקות הממסדית סביב הסמים בכל העולם היא מנופחת, בעלת
קווים של דמוניזציה ודמגוגיה, צבועה, ומסבה נזקים רבים בעוד
שהיא לא משיגה את מטרותיה.
יש מספר סמים שהוצאו מחוץ לחוק. עקב כך הם נרדפים בלי
פרופורציה לנזק שלהם או לסמים חוקיים - שבממוצע מזיקים לא פחות
מהם. היקף המשתמשים בסמים הוא אדיר, והמלחמה בהם היא מיותרת
ומכעיסה. בסופו של דבר - לאנשים הזכות לבחירה בנוגע לחייהם,
והנזקים החברתיים בחלקם הגדול נובעים מכך שהסמים הללו מחוץ
לחוק, ולכן כדי להשיג אותם צריך להיות מעורבים בפשיעה. עדיף
להקשיב קצת לדברי התומכים בלגליזציה. לראות את הנתונים על כך
שמדיניות שונה משיגה יותר תועלת, ולהפסיק לשפוט ערכית ומעשית
את המשתמשים כפושעים. ניתן לאמץ גישה יותר מאוזנת, שמסבירה את
הנזקים האמיתיים בשימוש, מציגה גם את היתרונות, ומשאירה בידי
האינדיבידואלים את חופש הבחירה המושכל.


המיקרוקוסמוס שנקרא ישראל 2007, סוג של טבור עולם, המקום שבו
אני ואתם חיים, סובל מרבות מהבעיות והתחלואים שתיארתי לעיל.
התחבורה הציבורית פאקקט, הזיהום והפגיעה בטבע חוגגים, התעסוקה
מסרסת, הדתיים בעלי השפעה, המלחמה אידיאולוגית, המוסריות
בקאנטים, הבלאגן שולט והשלטון איום. המדינה צועדת בעוז לכל
הכיוונים השגויים ותקווה אין באופק. חייבים הנהגה אחרת שתלך
לפי קווי המתאר וההיגיון שתיארתי לעיל.


אני באופן אישי מחפש להביא יותר טוב לעולם. אולי כדי לתת
משמעות לקיומי או מתוך צורך פסיכולוגי אחר. האם זה באמת משנה?
מה שמשנה שאדם עם וייב כמו שלי יוביל את המדינה. רצוי שיהיה
בהיר מחשבה, מהיר מחשבה, חד מחשבה ובעל ראייה מעמיקה. רצוי
שיהיה פנומן, אבל מכיוון שאף אחד לא מושלם - הכי חשוב שראיית
העולם שלו תהיה נכונה, ומה שפירטתי הוא מה שאני הקטן, הלא ידען
והלא עילוי, אך החרד והמתלבט, מאמין שנכון. שראוי להיכנס תחת
ההגדרה החמקמקה של טוב. שיעשה לנו עולם שנחיה בו באופן יותר
בטוח ומהנה. שהחיוך יהיה מנת חלקנו בצדק. יכול להיות שיותר
מתאים לי אישית ו/או מבחינת החברה להישאר אמן - מוזיקאי או
להיות נווד, אבל אותו הרגש שמפעם בי גורם לי להיות מוכן להיות
גם חוד החנית והמושך למען השינויים שאני מייחל להם. לצורך
העניין - אפילו לרוץ לראשות הממשלה. כמובן - יש עוד דרך ארוכה
לארגן ולשכנע את העם בכדי שזה יהיה ריאלי, ואולי עד אז יצוצו
מנהיגים עדיפים. אינשאללה. אני רוצה להפסיק לדפוק את הראש בקיר
לנוכח החדשות.
במדינת ישראל של היום הייתי משנה את תפיסת הביטחון כך שהוא
יישען על אמצעים טכנולוגיים ושלום. הייתי משנה את המדיניות כך
שתהא צודקת לכולם. בסופו של עניין - שני עמים זכאים לחיות בארץ
הזו בכבוד. החלום הוא דו קיום, אבל הדרך לשם תעבור כנראה במתן
הגדרה עצמית ונתינת זכויות ופיצויים שמגיעים למי שנעשה לו
עוול. הייתי מארגן מחדש את כל המשרות הממשלתיות, ומתחיל בצבא
שחייב לעבור רה-ארגון מאסיבי. מצמצם אותו לצבא מקצועי ככל
הניתן, ומפנה את כל מי שלא משרת בו לתרומה לחברה בדרכים אחרות
עם לוח זמנים גמיש. יש שיעדיפו לא לעשות את זה בגיל 18, או
לפצל את השירות, ואני בטוח שזה אפשרי. הייתי מסבסד מחקרים
ויוזמות לטובת הכלל, בונה אנרגיה ירוקה, ומפנה מקצת מהתקציבים
לרווחת התושבים הנאנקים. הייתי מפתח תחבורה ציבורית. הייתי
מפריד את הדת מהמדינה ובאותה הזדמנות מקציב תאריך תפוגה לחוק
השבות כדי לחסל את האפליה המובנית במדינה. הייתי מזרז התגוננות
מפני רעידות אדמה וצונאמי ונוטל חלק בפרויקט העולמי למען
המוכנות לאסטרואידים. הייתי עושה לגליזציה לסמים. הייתי מקדם
חינוך ומצוינות. הייתי נותן גושפנקא לנהנתנות. הייתי עושה
קמפיין נגד אלימות ובעד אהבה. הייתי מעודד תרומה, התנדבות
והידברות. הייתי תומך באמנות ודואג שגם היא תהיה נגישה -
ובכלל, מבטל את המחסום הכספי המפלה ככל שניתן ובמקום שניתן.
בין אם זה אפשרות לבקר באופרה, ובין אם זו זכות לקבל טיפול
רפואי. הייתי נלחם בשררה, בשחיתות, בביורוקרטיה וברשעות. הייתי
מנסה לעשות מהפכות למרות תפיסת עולם שמכירה בערך של הדברים
הרעים במרכאות. הייתי מנסה להתקדם בכיוונים שהתוויתי כאילו הם
אמת אבסולוטית, והייתי מקווה שאם באמת יש כזאת, אני אכן רואה
אותה ו/או מתקדם לעברה בזכות בחירותיי או לפחות במזל.

השאיפה שלי שהחיים יהיו טובים יותר
לתקן את העוולות הנוראות שבעולם
לגרום לכך שדרכי פעילותנו כבני אנוש יהיו צודקות ואחראיות
על מנת שנוכל לחיות באושר ובבטחה